מחקר של בנק ישראל מצא כי רכישות הדולרים המסיביות
של הבנק ערב המשבר הכלכלי הביאו לפיחות ניכר בפועל של השקל בשער החליפין, מעבר לשער הצפוי בתחזיות. בכך השיגו הרכישות את גם את מטרתם המשנית, שנועדה לסייע ליצואנים.
הגידול בפיחות הגיע לשיאו בשיעור של עד 11.4% לאחר שהבנק עבר לרכש יומי מוגבר בסך 100 מיליון דולר ביולי 2008.
אביחי שורצקי מחטיבת המחקר של בנק ישראל, בדק את השפעת התערבותו בשוק המט"ח על שער החליפין הנומינלי של השקל-דולר, על ידי השוואת השער בפועל לשער שנגזר ממודל כלכלי-סטטיסטי.
תחילת התערבות הבנק היתה ברכש יומי של 25 מיליון דולר במרס 2008. מטרת הרכש היתה להגדיל את יתרות המט"ח של הבנק שעמדו אז על 32 מיליארד דולר. הכוונה היתה להגדיל את היתרות לקרבת ה-50 מיליארד דולר, וגם להשפיע על שער השקל.
המחקר מצא כי השפעת הרכש הראשוני על שער החליפין היתה מזערית בשלושת החודשים הראשונים. במאי גדל הפיחות רק ב-1.7% לעומת התחזית. אולם במעבר לרכש של 100 מיליון דולר ביום באוגוסט, הגידול בפיחות זינק לשיעור של 10.4%. שיא הגידול בשיעור 11.4% נרשם בנובמבר 2008, קצת אחרי תחילת המשבר העולמי.
לאחר מכן החלה השפעת הרכש להצטמצם. בפברואר 2009 קצב גידול הפיחות ירד לשיעור של 6% בהשוואה לתחזית. במחצית השנה הפער נסגר ללא התערבות הבנק. לאחר מכן הוא נפתח שוב בשיעורים נמוכים כשהבנק עבר לרכש לא קבוע.
על המעבר לרכישות מזדמנות בסכומים לא קבועים החליט הבנק לאחר שהושגה המטרה של הגדלת יתרות המט"ח ואפילו עברה את סף ה-50 מיליארד דולר, מעבר לתקרה שנקבעה מראש. בשלב זה הרכישות נועדו יותר לאזן את שער החליפין בעיקר לטובת היצואנים כדי לסייע להם לעבור את המשבר.
יתרות המט"ח של בנק ישראל מהוות את כרית הביטחון של המשק לעמידה ממושכת במצבי חירום בעיקר של הפסקת הייצוא או של יבוא מוגבר של מוצרי יסוד. הרכש היומי נעשה מחדר העסקאות של בנק ישראל דרך המכרזים השוטפים של הבנקים.
