ביוונים נלחמנו, ולהם הניצחון

מוזיקה / Misirlou

רבים סבורים שהיצירה הקצבית "Misirlou" נכתבה במיוחד עבור סרטו של קוונטין טרנטינו "ספרות זולה", שכן היא הפכה מזוהה לחלוטין עם פסקול הסרט המצליח וללא ספק ממחישה את הסגנון הכה מזוהה עם הבמאי. אבל האמת שמנגינת הגיטרה המהירה, השמחה והמותחת כאחד, היא יצירה יוונית למהדרין שבוצעה לראשונה ביוון בשנות העשרים וככל הנראה הולחנה על ידי אחד מחברי להקות הרבטיקו הרבות שפעלו באותן שנים באתונה, אם כי זהותו האמיתית של היוצר מעולם לא נחשפה.

"מיזירלו" בגירסת דיק דייל

עם השנים, היצירה המצוינת "מיזירלו" ("נערה מצרית"), עם הטעמים המזרחיים-מערביים-יווניים-כלייזמרים-רוקנ'רוליים זכתה לאינספור ביצועים וטרנטינו לא היה כמובן לא היה הראשון או האחרון להשתמש בה. היצירה הפכה לסמל גם עבור סגנון ה-Surf, מוזיקת הגלישה של שנות החמישים והשישים.

הגיטריסט האגדי דיק דייל, בעצמו ממוצא לבנוני, עיבד אותה בתחילת שנות השישים וביצע אותה בהקלטה שנכללה בפסקול. אחר כך גם הגיעו הביץ' בויז, שהפכו את היצירה לסמל אמריקאי של ממש. בשנים האחרונות גם שילבו את היצירה הבלאק אייד פיז, בשירם "Pump It", נכללה גירסה במשחק "גיטר הירו" וסביר להניח שעוד גרסאות רבות עוד לפנינו. (אור ברנע)

טלוויזיה / טינה פיי

היא אף פעם לא הסתירה את זה, אבל מי שעד אז לא שמע על שורשיה של טינה פיי, נחשף אליהם במאי השנה. במסגרת אחד ממערכוני ה-"Weekend Update" של סטרדיי נייט לייב (מהדורת החדשות המשועשעת) אותו מגיש כיום סת' מאיירס, חזרו היא והסיידקיק שלה איימי פולר לבקר. מאחר שהמשבר הכלכלי ביוון כבש אז את הכותרות, החליטו השלושה להקדיש את פינתם "באמת?!" ליוון. 

פיי. חושפת שורשים (צילום: Getty Images)

"נו באמת, יוון, את מביכה את עצמך מול טורקיה", אמרה וצחקה על שורשיה היווניים שלה תוך שימוש בכמה מילים בשפת הוריה. הקומיקאית, ששמה המלא אליזבת סטמטינה פיי, יודעת מילה פה ומילה שם ביוונית ואמרה בעבר שהיא לא ממש שולטת בשפה, אבל מבינה אותה. אגב, באחד הראיונות לאחר התוכנית נשאלה אם היא לא חוששת כי העליבה את בני עמה. "אני מאוד אוהבת את היוונים, אבל כשהם מגיעים לארצות הברית, הם עובדים בקוּפוֹת של מסעדות הפועלים עד יום מותם", השיבה בהומור האופייני לה.

אנחנו, בכל מקרה, מעדיפים את פיי כמובן באנגלית, אבל מצדיעים גם מצדיעים לשורשים היווניים שלה, שכנראה הביאו לפתיחות ולהומור העצמי המשובח של אחת מהקומיקאיות הגדולות של אמריקה. (עמית קוטלר)

קולנוע / אדם בוסדוקוס

לזכותו של אדם בוסדוקוס ייאמר שהוא הראשון שהראה לנו ששבירת צלחות באירועים במסורת היוונית, הוא בהחלט לא מחויב המציאות. אפילו לא רצוי. כזינוס, בעל המסעדה בסרט "סול קיטצ'ן" של פאטי אקין, הוא הוכיח שניפוץ כלי המטבח עשוי להשבית שמחה, בצל הצרות הביקורטיות מסביב.

בוסדוקוס אולי נולד בגרמניה, אבל ניכר כי מקור החיוּת שלו בחופי הים התיכון והטברנות של אתונה. ההופעה שלו ב"סול קיטצ'ן", שבתה גם את הקהל הישראלי, ובצדק. הדמות שלו מבטאת את הניגוד הפנים-אירופי בין השמחה הפראית וגלויית הלב והקיבה של אנשי אגן הים התיכון מול הנימוס המאופק והחנוט של הנורדים והגרמאנים הקרירים שמארחים אותם.

ההבדלים התרבותיים שעולים בסרט מתוך דמותו החמוצה-מתוקה ובעיקר חריפה של זינוס, הם משהו שאנחנו הישראלים יכולים להזדהות איתו, ואולי לשאוף אליו. אנחנו, שחששנו מההלניזם של אנטיוכוס בתקופת החשמונאים, יותר מנשמח הרי לחבור אליהם באיחוד האירופי ולצבוע אותו בכחול-לבן, צבעים שמזוהים גם עם הדגל היווני.

בוסדוקוס, בחיים ובסרט, ממחיש שבני אדם הם בני אדם - גם אם הם זרים. הקונפליקטים ביניהם הם תלויי סיטואציה. העוינות בין יוון לטורקיה לחלוטין לא נוגעת לאקין ובוסדוקוס, שנולדו שניהם בהמבורג. ואם השניים שיתפו פעולה באופן מוצלח כל כך כיוצרים, למה שלא נזרום איתם? אם לא בפוליטיקה, אז לפחות בקולנוע. (אמיר בוגן)

ספרות / זורבה היווני 

כשאנחנו חושבים על התרבות היוונית, ניתן לחשוב על גדולי המתימטיקה, מקימי הפילוסופיה, ועל גדולי האמנות שצמחו אצל שכנינו המזרח תיכוניים. אבל היוונים הם גם זיתים שחורים, ניחוח של ים ודגים, אוזו וצלחות נשברות בשמחה ובקול תרועה.

ברומן היווני הידוע "זורבה היווני", שהיווה השראה לרבים בעולם כולו וגם אצלנו (אשכול נבו ב"ארבעה בתים וגעגוע", מתייחס לספר כיצירה שנותנת השראה כיצד לחיות), מספר ניקוס קאזאנצאקיס על איש פשוט בשם אלכסיס זורבה. הוא גר באי כרתים ועובד בכריית פחם. אבל יש לו חוכמת חיים שהיא חוכמת רחוב,

 בין המובהקות והמצליחות בספרות המודרנית.

הספר, שפורסם לראשונה בשנות החמישים של המאה שעברה, מתאר את דמותו המשוחררת של זורבה, את אהבתו לחיים ולטוב שבהם ואת הכריזמה הבלתי נלאית שבו. ברומן הוא רוקם חברות נדירה עם הבוס שלו - אינטלקטואל ממעמד גבוה - ומלמד אותו, וגם את הקוראים, דבר או שניים על רזי החיים והאנושות.

דמותו של זורבה גם הפכה לסרט מצליח, והרומן שפורסם בעולם כולו הפך את שמו למושג תרבותי בלתי נשכח. אין יוון בלי זורבה, ואין מדף ספרותי של יצירות מופת בלי זורבה. כי זורבה היווני הוא זורבה. וכל קריאה בספר מכניסה לחיים עוד קצת ממנו. (שרי שביט)

אירוויזיון / הלנה פפאריזו

יוון זה לא רק סופלקי ופוליקר. השכנה מעבר לים תרמה גם תרומה נאה למורשת האירוויזיון: הסולפג' מ-1977, "Die for You" שלגמרי היה צריך לזכות ב-2001, "My Secret Combination" החביב מ-2008, סאקיס רובאס הפתיין שניסה ב-2004 עם "Shake it" וחזר חמש שנים אחר כך עם "This is our Night", וכמובן "סוקרטס" של אלפידה ששלחו היוונים לירושלים ב-1979.

אבל היתה זו הלנה פפאריזו ששבתה את לבנו ב-2005 עם "My Number One" ולקחה בצדק באותה שנה את המקום הראשון. בגלל חוסר היומרה, בגלל השואו, בגלל הפאן - בשבילנו את מספר אחת. קבלו אותה. (איתי קרני) 

מספר 1 ללא ספק. קבלו את פפאריזו