הנערים הוותיקים בשיכון

הסיפור של טייק דאת הוא סיפור על חברות אמיצה, על היכולת לסלוח, על משקעים מהעבר שנזנחו מאחור לטובת המוזיקה, על חבורת כוכבי פופ מזדקנים ששמו את האגו שלהם בצד למען הכסף והתהילה. נשמע מרגש, לא? אבל זה בעיקר סיפור על הצלחה פנומנלית של להקת בנים מהניינטיז שמתקמבקת שנית, הפעם עם כל חבריה, ובמקום לעורר לעג, קלס וגיחוך - בכל זאת, חלקם כבר עברו את גיל 40 - כובשת את כל המצעדים באנגליה.

מעל מיליון כרטיסים נמכרו להופעת האיחוד. טייק דאת מודל 2010

אם תציצו בסיקור האיחוד של טייק דאת בתקשורת הבריטית, אתם עשויים להאמין לרגע שמדובר במאורע הכי חשוב של העשור. אפילו יותר מהאירוסין של הנסיך וויליאם, רחמנא ליצלן. עבור הבריטים נראה שההגזמה הזו לא כל כך רחוקה מהמציאות. הלהקה, שהוקמה בשנת 90' על ידי מלהק ממולח שחיפש תשובה בריטית לניו קידס און דה בלוק שכבשו את אמריקה, היתה אחת הפופולריות ביותר באנגליה ובאירופה כולה. כשוויליאמס, בן ה־21 דאז, הודיע ב־95' שהוא עוזב את ההרכב, המדינה כולה עצרה את נשימתה. אז זה רק הגיוני שהם יגיבו באופן דומה כאשר, כנגד כל הציפיות, הוא מחליט לעלות איתם שוב על אותה במה.

אחרי שהחל לעבוד עם חברי טייק דאת בסודיות באולפן בספטמבר 2009, הודיע וויליאמס בחודש יולי האחרון באופן רשמי שהוא חוזר לחיק הלהקה שפרסמה אותו, 15 שנה מאז הפעם האחרונה שהם שרו ביחד. "זה היה כמו לחזור הביתה", אמר על החלטתו המפתיעה. "Progress", האלבום הראשון שלהם כחמישייה מאז פירוק הלהקה, יצא לחנויות ב־15.11 ושבר שיאים: ביום הראשון הוא מכר 235 אלף עותקים - מי בכלל ידע שיש אנשים שעדיין רוכשים דיסקים? - ותוך שבוע עבר את חצי מיליון העותקים והפך לאלבום השני שנמכר הכי מהר בהיסטוריה. אפילו מבקרי המוזיקה הסנובים די חיבבו אותו. הסינגל הראשון מהאלבום, "The Flood" הממכר, מככב במצעד ההשמעות הבריטי כבר כמה שבועות, אבל זה כלום לעומת הנתונים על מכירת הכרטיסים לסיבוב ההופעות הצפוי של הלהקה. "Progress live", שייפתח בסוף חודש מאי הקרוב ויכלול יותר מ־30 הופעות ברחבי אירופה. מעל מיליון כרטיסים להופעות הללו נמכרו תוך 24 שעות בלבד, והפכו את הסיבוב למצליח ביותר בבריטניה אי פעם.

נדמה שהאיחוד הזה היה הסיכוי האחרון של ארבעת פליטי טייק דאת להישאר בתודעה הציבורית - אף אחד מהם לא הצליח לבסס לעצמו קריירה משגשגת אחרי שהלהקה סיימה את דרכה ב־96'. בארלו, הסולן הראשי שכתב את מרבית השירים ולכן נחשב לבעל סיכויים טובים לשרוד בתעשייה, שחרר שני אלבומי סולו פושרים, שרק הראשון מביניהם זכה להצלחה בעוד שהשני אכזב. לאוון היתה קריירת סולו קצת יותר ארוכה (שלושה אלבומים), אבל פחות מצליחה. דונלד, ששר בתקופת הלהקה בעיקר קולות רקע והודה כי שקל להשליך את עצמו לנהר התמזה בעקבות הפירוק, הקליט סינגל שלא שוחרר מעולם וחזר לעבוד כדי.ג'יי. אורנג' העדיף לטוס לטיול ארוך באירופה ולהירשם ללימודים בקולג'. בניגוד גמור אליהם, רובי וויליאמס הפך להיות אמן מצליח, שמכר מעל ל־57 מיליון אלבומים ברחבי העולם. השאלה המעניינת היא, למה לו לעזוב את כל זה ולחזור ללהקה שנטש בטריקת דלת 15 שנים קודם לכן?

הוקמו כתשובה הבריטית לניו קידס און דה בלוק. טייק דאת בתחילת הדרך

לקראת יציאת האלבום הנוכחי, שידר ערוץ הטלוויזיה הבריטי ITV סרט דוקומנטרי בשם "Look back don't stare", הסוקר את השנה האחרונה בחייה של טייק דאת מאז שרובי חזר לתמונה ונכנס איתם להקלטות. הסרט מתעד את החמישייה המאוחדת באולפן, בעודם מנסים שוב להתרגל זה לזה, להתגבר על הצלקות מפעם ותוך כדי לכתוב כמה שירים. באמצעות קטעי ארכיון וראיונות מנסה היצירה לספק הסברים להחלטתו המפתיעה של רובי להצטרף מחדש ללהקה. ג'ייסון אורנג', למשל, חושב שאם טייק דאת המחודשת לא היתה כבר מראה שביכולתה להצליח ובגדול, ומוכיחה את עצמה כמתחרה שווה להצלחה של רובי, הוא מעולם לא היה חושב לשוב אליה.

הקאמבק הנוכחי, כאמור, הוא לא האיחוד הראשון של טייק דאת. הם הספיקו להטריף את הקהל הבריטי עוד לפני שמר וויליאמס הואיל בטובו לקחת חלק בהיסטריה. הבוי־בנד, שלא הרבה אחרי עזיבתו של רובי כינסה מסיבת עיתונאים והודיעה שהיא מתפרקת סופית, נפגשה שוב כעשור לאחר מכן והחליטה לשוב מהמתים. פירוק הלהקה הראשוני מוטט את בנות הנוער באירופה, שיצאו בוכיות לרחובות. עשר שנים אחר כך, אותן נערות, שהתבגרו בינתיים, היו עדיין מוכנות לקבל את גארי, מארק, האוורד וג'ייסון אל ליבן.

ההחלטה הראשונית להתאחד התקבלה בעקבות שחרור דיסק אוסף של הלהקה ב־2005, שכלל גם שיר מקורי אחד חדש שכתב בארלו עוד בימים הטובים. אלבום האוסף מצא את עצמו לפתע מתמקם במקום השני במצעד

 הבריטי ומגיע להישג מרשים של פלטינה משולשת. באותה שנה שודר בערוץ ITV סרט דוקומנטרי על הלהקה - כן, עוד אחד - הפעם בשם "Take That: For the Record". לכבוד הסרט, שמשך מעל שישה מיליון צופים, הם ישבו יחדיו (מינוס רובי כמובן, הוא הסכים להתראיין רק לבדו), אחרי כמעט עשור שבו בקושי התראו, כדי לדבר על ימי התהילה הפרועים, ההצלחה ההרסנית, קריירות הסולו הכושלות וגם על הפרידה מרובי, שנחשבה מאז ומתמיד לנושא כאוב ורגיש במיוחד. לא הרבה אחר כך הודיעו חברי הרביעייה שהם מתכננים לצאת לסיבוב הופעות מחודש. ה־"Ultimate Tour" כלל את להיטי הלהקה מימיה הגדולים וזכה להצלחה מדהימה - כל הכרטיסים אליו אזלו תוך שעה ועשר דקות בלבד (באופן אירוני משהו, סיבוב ההופעות של רובי היה היחיד באותה שנה שכרטיסיו נמכרו מהר יותר). חזרתם לשוק התקבלה באופן כה פנומנלי, שהארבעה הגיעו למסקנה המשונה שהקהל לא רוצה מהם רק את הנוסטלגיה מפעם אלא גם חומרים חדשים, והחליטו להיכנס שוב לאולפן. חברי טייק דאת חתמו על חוזה הקלטות בשווי של כשלושה מיליון פאונד עם חברת התקליטים Polydor, שהניב שני תקליטים פופולריים ששלטו במצעדים באנגליה: "Beautiful World" ב־2006 ו"The Circus" ב־2008, שאחריו הגיע סיבוב הופעות נוסף. ואז הגיע רובי.

וויליאמס הפך בינתיים לאמן שובר קופות בזכות עצמו, אך בשנים האחרונות הקריירה שלו הידרדרה לתהליך של דעיכה, מה שבטח עודד אותו לרצות להצטרף לעוגן היציב של טייק דאת. ככל שרובי הצליח יותר, כך מצבו הלך והידרדר. האגו שלו הלך ותפח ביחס ישר למידת החרדתיות שלו, וחיבת היתר לחומרים ממכרים - בעיקר השילוש הקדוש של סמים, אלכוהול וכדורים משככי כאבים - אילצה אותו לבקר תכופות במכון הגמילה. בסרט הדוקומנטרי הטרי שנעשה על הלהקה הוא מכריז על עצמו כאדם דיכאוני באופן תורשתי, שהפרסום רק החריף את מצבו. "אף אדם לא מתוכנת להתמודד עם מיליון עיניים שמסתכלות עליו כל הזמן", הוא דואב. "הגעתי למצב נורא, הזרוע השמאלית שלי ההפכה למשותקת. הגמילה הצילה אותי. אם לא הייתי מגיע לגמילה הייתי בטח מת".

• את הכתבה המלאה תוכלו לקרוא בגליון החדש של "פנאי פלוס"