את הפייסבוק מנצחים באהבה

האינטרנט גורם כאב למספר מסוים של הורים, אבל בעיקר הוא גורם לפחד בקרב מספר עצום של אימהות ואבות. לפני מספר ימים פורסם כאן סיפורו של הנער שהתאבד לאחר שיחה בפייסבוק. פחד הוא מנהל דיון גרוע. חייבים להיות ענייניים. בואו נהיה ענייניים. בואו נראה מה יש לנו כאן.

העולם השתנה - ההורות לא

במאות השנים האחרונות ניסו הורים לצמצם את הגישה של ילדיהם לידע ולטכנולוגיה עד אשר יתקרבו להיות מבוגרים אחראיים. לשם כך המצאנו את בית הספר והערינו למוחם הבתולי את הידע דרך צינורות מדודים. לשם כך הרחקנו אותם ממגהצים בוערים. אז הגיעו הטלפון, הטלוויזיה, הטלפון הנייד, המחשב והאינטרנט. דברים מסוימים השתנו. דברים אחרים לא.

פעם, כדי לדעת את הסודות של הגדולים, היית צריך לדעת לקרוא. לוקח זמן ללמוד לקרוא. זה מצריך שליטה עצמית ואיפוק מסוימים. כילד, לא היית חייב לכלות את זמנך רק בקריאה כמובן. יכולת לעשות גם דברים של קטנים, שלא מצריכים למידה פורמלית או במילים פשוטות – יכולת לשחק או עדיף מכך - לשחק עם החבר'ה. טווח הבלגנים והנזקים שיכולתם לעשות או לחוות היה מצומצם והתמקד בעיקר בנזקים פיזיים (נפלתי מהעץ ושברתי רגל) או נזקים חברתיים (הבנות עשו עלי חרם ואני אומללה). היום בדיעבד אנחנו מבינים שכאבי ילדות אלו בורכו בשתי מעלות: הם התרחשו בעולם האמיתי אל מול אנשים אמיתיים עם זהות אחת והם היו אפשריים יותר לגילוי וחשיפה.

עכשיו הוטחנו ליקום שבו כפל המשמעות וערפול הזהות הם לחם חוק. האני שלך מתפרק לאזורים-אזורים, אתה יכול ליצור ולתדלק זהויות חלופיות, לנהל חיים מקבילים ולקיים חברויות ברשת החברתית שאין בינן ובין מושג ה"חבר" הישן ולא כלום.

אבל רגע לפני שהדאגה תופחת למימדי סרט טורקי, חשוב להזכיר את מה שלא השתנה. חום, גבולות ואהבה. המתכון העתיק להורות שפויה ולילדים שפויים. המצרכים הדרושים לאפיית בית טוב לא השתנו. אתם יודעים אותם – מעורבות, שיתוף רגשי, זמן ביחד, להתעקש כשצריך, לדבר לדבר לדבר.

אל תתמקדו בפייסבוק

אני מעלה באוב את הנוסחאות החבוטות הללו כי יש סכנה שהפייסבוק ימשוך את הקשב שלנו עד כדי כך שנמצא עצמנו מדברים יותר על פייסבוק ופחות על הילדים. נתמקד בפתרונות טכניים – שאינם פסולים בהכרח בעיני – ונפספס את האזור שבו אנחנו יכולים לנצח כל תפלץ-רשת בהליכה: האהבה. ילד שטוב לו ומעריך את עצמו פגיע הרבה פחות למעללי רשת. זה לא אומר שהוא חסין. זה לא אומר שעירנות היא לא אילוץ מתחייב מהתקופה שאנחנו חיים בה. זוהי רק תזכורת לכך שהקליפה הטכנולוגית שואבת את עוצמתה – להועיל או להזיק – מהבסיס הרגשי והמשפחתי שעליו היא מונחת. טכנולוגיה יכולה להיות גם דבר טוב, להזכירנו.

ואל תשכחו דבר אחד – הטכנולוגיה זמינה גם לנו, ההורים. ילד שמסתובב ברשת מותיר שם עקבות, בניגוד לרגעים שבהם הוא נסגר בחדרו ואינך יודע מה לעזאזל מעסיק את התאים האפורים, ההגיגים ברשת הם פיסת אינפורמציה שאפשר להתחקות אחריה.

תתיידדו עם הטכנולוגיה הזו. באופן עצמאי, דרך חבר שמבין, אולי אפילו תרכשו הדרכה הולמת. מוצרי פיקוח מתוחכמים זמינים לנו בקלות – למרבה הצער או למרבה המזל. רק דבר אחד אל תשכחו: ההתעסקות עם טכנולוגיה ובילוש היא דבר שולי, אמצעי, שנשלף בעיתות חירום. נפש כואבת ומיוסרת תמצא בסופו של דבר את הערוץ – מוחשי או וירטואלי – להביע את מצוקתה.

אנחנו, הורים של ארץ הקודש, צריכים להיות דרוכים וערוכים לכך שנהיה התחנה הראשונה בשרשרת לביטוי המצוקות. אל תחששו להתערב, לדחוף את האף בעדינות, לשאול, להסתקרן, ליזום. השקט התעשייתי הוא בעצם אחד האויבים המשמעותיים שלנו. ילדות והתבגרות הן תקופות של תהפוכות, של שינויים גלויים וסמויים ואני מודיע לכם באחריות – לפחות כמה פעמים במהלך השנתיים האחרונות תפסתי את עצמי נרדם בשמירה לגבי נושא זה או אחר הנוגע למלאכי הפרטיים. בתוך הקיום האינטנסיבי שלנו אנחנו מייחלים לו נואשות, אבל השקט הוא שקר, ברוב הפעמים.

אל תתייסרו. אל תנזפו בעצמכם. זה יקרה. זה קורה לכם כרגע. הניחו לאשמה מצד אחד ולחיטוט הטכנולוגי מצד שני ופשוט תעשו את מה שאתם במילא יודעים לעשות – להיות הורים טובים ומעורבים. שלא נדע עוד צער שכזה. אף פעם.

• גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג ומנחה סדנאות וקורסים  בנושאי חשיבה יצירתית והורות. לכל הטורים של גיל ונטורה בערוץ הורים.