שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פייסבוק הוא לא מקום לילדים
    הייתם משאירים חבורה גדולה של בני 9 לבד בביתכם? הייתם שולחים אותם לבד לטיול רב משתתפים? כנראה שלא. זו הסיבה שאריאנה מלמד לא מבינה איך כל כך הרבה ילדים מטיילים לבד בפייסבוק ומחפשים צרות
    המצגת היתה מאלפת ועשויה למופת, אבל לא ראיתי הורים רבים ביום ההורים בבית הספר שעוברים על פני המסך הגדול עליו הוקרנה וגם נעצרים לרגע כדי לצפות בה. מן הסתם קלטו בזוית העין שמדובר בשימוש נכון של הילדים בפייסבוק ואולי נדרש להם שבריר שנייה כדי להחליט שאצלם בבית הכל בסדר ולהמשיך הלאה. אני דווקא עצרתי מול האיורים וחיפשתי בהם איזושהי אזהרה גורפת להורי הקטנים, אבל בשום מקום לא מצאתי משהו שתומך בדעתי: פייסבוק לילדה בת 9? לא אצלי.

     

    הייתם משאירים אותם לבד במסיבה?

    דעת המיעוט שלי מתחילה במקום שונה מן החשש הרגיל מפדופילים, בעיות של פרטיות ובריונות רשת, החשודים המיידיים כשמדברים על ילדים המשוטטים לבדם ברחבי העולם המלהיב הזה. מאחורי העמוד התמים של ילדים בכיתה ג' וגם בוגרים מהם, מתחבא עולם שלם של אינטראקציה חברתית בלי השגחת מבוגר, וזה סוג של בילוי שהורים לא אמורים בדרך כלל לאפשר לקטנים שלהם להשתתף בו. או לפחות להיות מודאגים ברצינות מכך שזה הבילוי המועדף עליהם.

     

    בני התשע כבר רשאים, במשפחות רבות, לרדת לשחק עם כמה חברים במגרש המשחקים השכונתי, אבל לא יעלה בדעת רוב ההורים לתת להם לצאת לטיול רב-משתתפים בלי השגחת מבוגר, וזה בדיוק מה שהם עושים בפייסבוק: מטיילים להנאתם שיכורים מחופש – ומחפשים צרות.

     

    הצרות מגיעות מפני שילדים בגיל הזה עדיין מתמרנים בקושי בין אימפולסיביות יתירה לבין הקשבה לסופר אגו שלהם, שם מאוחסנות כל העצות הטובות, האזהרות וההטפות של הוריהם. תשאירו אותם לבד במסיבת כיתה? תשאירו חבורה גדולה לבד בבית שלכם? לא, מפני שאתם יודעים היטב מה יקרה: בלי עיניים בוגרות, שהן הסופר אגו החיצוני של הטף, הם מאבדים גבולות. מה שמתחיל כמשחק תמים של זריקת פופקורן על חברים, יסתיים בהשלכת חפץ כבד; מה שמתחיל בהרמת קול, ימשיך לצעקות חסרות רסן; מה שהתחיל כהקנטה רגילה, יתעצם ויהפוך לעלבונות קבוצתיים וייגמר בבכי. וזה עוד לפני שמישהו יעלה בדעתו לבדוק מה קורה כשמרימים את מכסה הפסנתר ושופכים קצת קולה.

     

    מנין תבוא ההשגחה?

    30% מילדי בריטניה דיווחו על הצקות, בריונוות וחרם ברשתות חברתיות בהן הם גולשים, כך פורסם ב"דיילי טלגרף": הילדים שהשתתפו בסקר הם בני 11-16. לא צריך להיות סוציולוג גדול כדי להבין, שקטנים חשופים יותר לבעיות האלה וזקוקים ליותר השגחה.

     

    אבל מנין תבוא ההשגחה? בבתים רבים מדי, לטעמי, מחשב בחדרו של הילד הפך לזכות-אנוש בסיסית ולסמל סטטוס הכרחי. הורים רבים מדי טרודים בשעות אחרי הצהריים בענייניהם ובאמת שאי אפשר לצפות מהם לשבת בכורסת פו הדב ליד הצאצא המקליד "יא סתומממממה" לחברה אחת מהכיתה, בעוד הוא מאשר עדה שלמה של חברים שאין לכם מושג מי הם, חלקם בוגרים, חלקם כוכבי-ילדים נערצים, חלקם אנשים שלא הייתם חולמים להזמין הביתה. ולא, אין מדובר בהכרח בפדופילים. אני לא רוצה שבת התשע שלי תחשוב שהיא יכולה להיות "חברה" של טל מוסרי או רוני דלומי ואני לא יכולה להבהיר לה, בשל גילה, את עומק הפער בין העולם האמיתי וחברויות אמיתיות עם בני גילה, לבין הדברים שיתרוצצו לה על המסך, אם רק ארשה.

     

    המחשב הנייח של הבית ממוקם באופן נו-אסטרטגי בסלון, כך שבעצם הייתי יכולה לפתור את בעיית ההשגחה בהצצות תכופות לעבר הילדה המרושתת-חברתית, אבל המטלה ההורית הנוספת הזו, מעבר למאות המטלות הרגילות, לא נראית בעיני ראויה לבזבוז הזמן שלי. בעשרות עמודים של בני תשע שהגעתי אליהם כדי לראות מה לכל הרוחות קורה שם, לא מצאתי ולו אספקט אחד מועיל, אבל מצאתי נזקים: בעיקר מצאתי ילדים שמנסים לגדל אישיות שקרית, מגניבה ומלהיבה ומתוחכמת מזו שיש להם במציאות. ומצאתי ילדים שלוקים במה שגם מבוגרים נוטים לחוות בשבתם לבדם מול המחשב: העצמה של רגשות לנוכח המקלדת, פול גז בניוטרל, שמשלחת לרשת המון טוקבקים אלימים ומתלהמים. זה נורא קל, אף אחד לא יעשה לנו כלום בהיעדר מגע אנושי אמיתי ונמצא את עצמנו כותבים דברים שלעולם לא היינו מעזים לומר בנוכחות בני אדם של ממש.

     

    "פייסבוק" מסרבת, בינתיים, להוסיף לעמודיה כפתור-חירום קטן לתועלת ילדים, שיאפשר להם לדווח על הצקות, איומים, הטרדה ונסיונות פריצה לעמודיהם – למרות שהיא יודעת היטב כי מיליונים מגולשיה לא חגגו עדיין בר מצווה ואינם עומדים במגבלת הגיל שהיא עצמה קבעה. מדוע? ככל הנראה מפני שהדבר ירתיע מפרסמים. אני לא מצפה מחברת ענק להשגיח על בתי ולחשוב על רווחתה, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי להעדיף את התועלת למפרסמים על פני שלומה. עצם הסירוב הזה צריך היה לגרום להורים להבהיר לילדיהם שוב ושוב שפייסבוק אינו מקום ראוי לקטנטנים, אם הם כבר מחוברים: אני פשוט מנעתי מבתי, לעת עתה ועד שאהיה בטוחה בבגרותה היחסית, את האפשרות לשרוץ שם.

     

    וכך, כשבקשותיה "לעשות פייסבוק" הלכו ותכפו לכלל נדנוד, ניגשנו למלאכה. אימייל? יש. תאריך לידה? הקלדנו. אופס, אי אפשר להמשיך. כאן הייתי יכולה לומר לה שצריך לשקר ואז הכל יהיה בסדר. בחרתי שלא לומר. ייתכן ויום יבוא והיא תשנא אותי על כך, אבל את חובתי להגן עליה לא המרתי בשעות של שקט תעשייתי, כשהיא עושה לייק להמון דברים שאני באמת לא מחבבת.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "פייסבוק הוא לא מקום לילדים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים