אכלנו נקניקיות, שמענו מטאל וחיכינו ליום השואה

זה היה ערב יום השואה, שעת צהריים. השמיים בברלין היו בהירים והשמש חמימה ומלטפת, ממש לא מתאימה לאווירת היום הנורא ולאדמה המקוללת ההיא. עמדתי עם הבן שלי בפתחה של אוניברסיטת הומבולדט, ברחוב הראשי שחוצה את מזרחה של העיר. קבוצות של תיירים נכנסו ובאו בשערי הבניין המרהיב ביופיו, מצלמים ומצטלמים.

סיפרתי לילד שאת האוניברסיטה הזאת ייסד פרופסור מקס הירש, שהיה הסבא של סבא שלי, ושסבא שלי - פרופסור עמנואל הירש - הרצה שם בתחילת שנות ה־30. כשהיטלר התחיל לצבור כוח וברלין הפכה להיות מקום לא משהו ליהודים, סיפרתי לו, סבא עמנואל ואשתו סבתא אדית החליטו לברוח לפריז הבטוחה. שם נולדו להם בשעה טובה בת ובן, עד שכמה שנים אחר כך, בעיצומה של המלחמה, משתפי פעולה צרפתים הסגירו את סבא לנאצים והוא נרצח במחנה ההשמדה מיידאנק. 20 שנה אחר כך החליטה הבת שלו, אמא שלי, לקרוא לי על שמו.

"עירוני י"ד אימפריה!"    צילומים: Audrey Dujardin

עמדנו שם כמה דקות. שקטים. כל אחד והמחשבות שלו. ואז עצרנו מונית וביקשנו שתיקח אותנו לאונטר דן לינדן 195. המידע המודיעיני שבידינו בישר על הדוכן שמוכר את הנקניקיות הכי טובות בעיר, והוא היה בדוק ומדויק כמו כל דבר בגרמניה. הזמנו שלוש צלחות עם נקניקיות עגל וחזיר, ועם המון קטשופ וחרדל ומיונז, ואכלנו כאילו אין מחר. ואני מת, מת לדעת מה היו אומרים על זה סבא וסבתא שלי, אדית ועמנואל זיכרונם לברכה. האם היו מעקמים פרצוף לנוכח נכדם הנהנתן שאינו מבדיל בין קודש לחול ובין נקניקייה לשואה, או שהיו מגייסים הומור ייקי דק ואומרים שהעם היהודי סבל מספיק, ושמשפחת הירש היא אולי מגש הנירוסטה שעליו הוגשו לנו בערב יום השואה הנקניקיות האלה, תוצרת ברלין המאוחדת? 

בגיל 24 הגעתי בפעם הראשונה לגרמניה. נסיעת עבודה, אלא מה ("לנסוע לחופש למקום המקולל הזה? כולם שם נאצים ונשארו נאצים, והשפה שלהם עושה לי רע"). כשעליתי לרכבת והכרוז בישר בשפה שלהם על התחנה הבאה, אני חושב שזאת היתה צמרמורת שתפסה אותי לכל האורך והרוחב. בגיל 50, מפויס יותר עם החיים ובטח עם הגרמנים, נהניתי לשמוע את עצמי שואל את הכרטיסן ממתי יהודי צריך לשלם כסף על כרטיס לרכבת בגרמניה. חרא של בדיחה, אני יודע, אבל זאת לא הנקודה.

אם ישראל היא מדינה בהפרעה, גרמניה היא ספת הפסיכיאטר. עם כל הכבוד לערבים ולפיגועים, טראומת השואה היא הבסיס שעליו אפשר להסביר כמעט כל תופעה יהודית או ישראלית. לטוב וגם לרע. זאת גם הסיבה שלא משנה אם אתה אסקפיסט ציניקן או כזה שמקבל צמרמורת ממערכת הכריזה ברכבת לנירנברג, בגרמניה כל נקניקייה וכל זריחה או שקיעה של השמש מקבלות משמעות היסטורית קיומית. ובדיוק מהסיבה הזאת, יומיים לפני הנקניקייה, הדבר הראשון שחיפשנו בקרב אלפי הצעירים המקועקעים ומבוסמי הבירה שבאו לפסטיבל המוזיקה המטאלית בליכנטפלס היה אנטישמיות, ניאו־נאצים וצלבי קרס.

"אה יו יה, אני שואל..." 

הכותרת היא "פסטיבל פולק־מטאל פגאני". ובמקום להיכנס איתכם עכשיו לגוגל או לוויקיפדיה ולתת הגדרה מדעית, אשתף אתכם במראה העיניים. המקום: ליד תחנת הרכבת (שוב רכבת) של עיירה קטנה, ליכטנפלס כבר אמרנו, שעה נסיעה מנירנברג, העיר של החוקים והמשפטים. האירוע: פסטיבל חד־שנתי של להקות פולק־מטאל בסגנון פגאני, שזה אומר בגדים שחורים, שיער ארוך, קעקועים, מוזיקה מחרישת אוזניים ומסרים של מחאה ואחווה שמועברים בדרך כלל בצרחות רמות. פה ושם יישמע לכם הסולן כמי שמחרחר את דקות חייו האחרונות. קצב, עשן, תאורה פסיכדלית. ורעש. המון רעש. שלמה ארצי בקיסריה? ממש לא. אפילו לא משינה בקיסריה.

לפסטיבל קוראים Ragnarok. מאחורי הכותרת, שנשמעת מן הסתם כמו משהו שמתחבר לרוק, מסתתר משהו אחר לגמרי: הסיפור שלא למדתם כנראה בשיעורי ההיסטוריה בבית הספר על מלחמת האלים הוויקינגיים. כמו גוג ומגוג שלנו, רק שאצלם זה יורגן נגד ביורן.

בגדול, ה"ראגנארוק" הוא סופו המשמח של היקום הנורדי המרושע. אל האש הענק סירטיר מצית את העולם ומשמיד את האנושות, מתברר שנותרו רק שני שורדים (תודו שנועם טור נשמע לגמרי נורדי), והם בונים לנו עולם חדש ללא צער וכאב. תסכימו איתי שלא קשה להבין למה לגרמנים שלנו בליכטנפלס קל כל כך להזדהות עם סיפור מקסים ואינפנטילי כזה של דת ומיתולוגיה.

זה המקום להסביר שקהל של מטאל הוא מודע ומכוון מטרה. החבר'ה האלה לא יוצאים מהבית בלי הבגדים השחורים והנכונים, יש להם מחוות קבועות וסימנים מוסכמים כמו למשל הנפת כף יד - לא מועל יד, תירגעו - כשהאצבע והזרת מזדקרות כמחווה לקרני השטן, או טלטול הראש קדימה ולמטה בתנועות מוטוריות חדות עד כדי סכנה של ניתוק הצוואר מהגוף, כולל ליווי להקה על הבמה בקריאות קצובות בנוסח "הו הו הו", או "הא הא הא", מה שאפשר לעשות בכל שפה ובלי קשר לתכנים המושרים על הבמה. עכשיו קחו את כל זה, ותוסיפו את העובדה שהמטאל בליכטנפלס הוא לא סתם מטורף: הוא פגאני.

"ותזכרו, מי שהולך לאיבוד, נפגשים ליד הגולגולת הגדולה בכניסה"

משעות הבוקר נשפכו מהרכבת למתחם הפסטיבל בערך 5,000 גרמנים. רובם צעירים, אבל זיהינו גם זוגות ואפילו כמה קשישים. הם צעדו בשלשות וצמדים וחבורות, סוחבים על הגב אוהלים ושקי שינה וארגזים של בירה. המון ארגזים. את האלכוהול, אגב, הם מוזגים לתוך קרן של פרה - משהו כמו שופר, רק בלי הפייה. ההיגיון ברור וצלול כמו האלכוהול עצמו: אתה חייב לסיים את כל מה ששפכו לך לתוך הקרן, כי בניגוד לכוס רגילה של חנונים שלוקחים לגימה בשעה, את הקרן אי אפשר להניח בשום מקום מבלי שהיא תיפול. והס מלהזכיר שפיכת אלכוהול לשווא.

הערת ביניים: אם אתם מחכים לתיאורי זוועה של אלימות, שיכורים, בקבוקים מתנפצים וגועל נפש, לא תקבלו את זה כאן. לא עשיתי מחקר ואפילו לא תחקיר, ואני לא יודע אם מה שראיתי משקף פסטיבלים דומים בגרמניה ובכלל, אבל תצטרכו להאמין לי שהשוטרים שם בליכטנפלס נותרו מובטלים והאמבולנסים פינו לא יותר משניים־שלושה נפגעי שתייה, קצת פחות ממה שקורה בשעה אחת ממוצעת בימי השישי הממוצעים של מתחם יד חרוצים. הפוזה היתה פגאנית ורווית טיירוף ורעש וגלונים של בירה, אבל המהות מחויכת ורגועה, אלא אם לא ממש מצחיק אתכם לראות גרמני שמן מאוד שמנופף בפטמותיו כשלגופו רק גלימה שחורה ואזור חלציו מכוסה חלקית במין חצאית אינדיאנית. מתברר שמטאל בנוסח עובדי אלילים יכול גם לשעשע, אם אתה משתחרר מדעות קדומות ומפחד קמאי.

זוכרים שחיפשנו אנטישמיות, ניאו־נאצים וצלבי קרס? אז עכשיו אנחנו בלובי הקטן של המלון הקטן בעיירה הקטנה, שלושה קילומטרים ממתחם הפסטיבל. על הספות השחורות שרועים מעולפים ועייפים, ממתינים לבירה ולשניצל שלהם, חברי להקת המטאל הישראלית המצליחה ביותר בעולם. אורפנד לנד קוראים לה. ארץ יתומה בעברית.

"נו, צלם כבר, אנחנו ממהרות לבייביסיטר"

הם הגיעו לכאן מתל אביב אחרי טיסה ארוכה דרך רומא ונסיעה מתישה ממינכן, כי רק אצל גיא פינס ובאמריקה מגיעים כוכבי רוק במטוסיהם הפרטיים הישר למנוחה נכונה בסוויטה המלכותית. קובי, מתן, יוסי, מתי ואורי הוזמנו לשיר כאן ביום השני והמרכזי של הפסטיבל, בפריים טיים. כבוד, אבל הם מודאגים. זאת ממש לא הפעם הראשונה שלהם בגרמניה, אבל יש מי שמספר להם שהפעם כדאי להם להתכונן להפתעות רעות. אומרים שמטאל פגאני, על שלל סממניו הכוחניים ופלירטוטיו עם השטן, עלול למשוך את הדבורים הניאו־נאציות בדיוק לכוורת הזאת.

הבירה מגיעה צוננת לשולחן, השניצל הממולא בשינקן ובגבינה טעים לאללה, אבל המחשבות ישראליות ומציקות: האם הגרמנים, שבאו לשמוע מטאל פגאני, יקבלו באהדה את המטאל המזרח־תיכוני? איך יגיבו בעלי הגלימות השחורות וקרנות היער עמוסות האלכוהול ללהיט שמילותיו נלקחו מסידור התפילה, "נורא אל נורא נעזר בגבורה שובה אלי מלכי"? האם התכנון של קובי לעלות לבמה מחופש לישו בשמלה לבנה יתקבל בהבנה? וכמה קריאות "הייל היטלר" יישמעו כשחברי הלהקה יציגו את עצמם לקהל בשורת הפתיחה הקבועה: "ערב טוב, אנחנו אורפנד לנד מאיזראל"?

לא חייבים להיות בלהקת מטאל כדי לחשוב על דברים כאלה. את התחושה הזאת של ישראלי בגרמניה - המחשבה שמאחורי כל פינה אורב אדולף קטן, ומאחורי כל יפהפייה מקומית מסתתר סבא שרצח יהודים - מכיר היטב גיא דימשטיין. הוא עד לה כמה עשרות פעמים בשנה בעודו מלווה ומדריך ברחבי ברלין קבוצות של תיירים ישראלים. הם לא באים למצעד החיים ולא לשעת מורשת יהודית; הם באים כדי לטייל ולאכול טוב בעיר הכי תוססת באירופה, והם באים כמובן להסתער על המדפים ב"ק.ד.וו" ("כמה צפוי שבגרמניה יקראו לכלבו הגדול ביותר על שמו של הק.ג.ב") ועל כל יתר בתי השופינג הנוצצים של העיר. אבל לרגע - אפילו לרגע אחד, גם לא אחרי שקנו את הג'ינס החמישי במבצע שרק ישראלים מסוגלים לאתר - הם לא ישכחו את אשר עשה להם עמלק.

גיא, בן 32, מתגורר בברלין זה חמש שנים עם אישה ותינוקת. הוא לא ישכח את הרגע שבו נזרע אצלו הרעיון לנטוש את מולדתו היחידה של העם היהודי ולעקור לגרמניה, כמו שכולנו לא נשכח אותו: זה קרה כשהיה בדרך הביתה מבילוי זוגי בצימר במצפה הילה שבצפון, והטלפון ברכב צילצל, ועל הקו היתה בעלת הצימר, אביבה שליט. היא עידכנה את גיא ורעייתו ששכחו ז'קט. באותו בוקר נחטף גלעד, אביבה כבר ידעה, והיא התקשרה לעדכן על הז'קט. הבלבול והכעס שאחזו בגיא הובילו אותו בסופו של דבר לטיסה שממנה לא חזר ארצה כבר חמש שנים. וזה לא שהוא לא מבולבל גם היום, שם בגרמניה, אבל עוד נחזור לזה בהמשך.

בטיולים שלו מנסה גיא לשבור את החיץ שבין התייר הישראלי לגרמניה המאיימת. לגעת בהיסטוריה כדי להבין, לא כדי לשנוא. הוא אפילו מעז לזרוק למטיילים עובדות ושאלות שלא נוח לשמוע. לא "למה הגרמנים עשו את זה", אלא "מה אנחנו יכולים ללמוד על העולם מהעובדה שזה קרה דווקא להם". הוא לא מתבייש לדבר על זה שהרבה גרמנים סבלו במלחמה, שרבים היו שבויים של הנאצים בעל כורחם. והוא לא חושש להחמיא לגרמנים, להראות את האנדרטאות הענקיות בלב ליבה של ברלין, לספר על זה שהביקור במוזיאון היהודי בעיר הוא חובה לכל תלמיד, קצין ושוטר. ושהגרמנים לא מתביישים להגיד שהם מתביישים.

התגובות מעורבות. רובן, בטח ניחשתם, עוינות ומתלהמות או סתם נעלבות. נעלבות בשמם של ששת המיליונים. איך אתה מעז ואיך אתה יכול. באחד הטיולים ניגשה אל גיא מטיילת מבוגרת וסיפרה לו שהגיעה לברלין למטרה אחת: היא רוצה לחרבן על הדשא שמול הרייכסטאג. שנים היא חיכתה לרגע הזה. אבל הסיפור הוא לא מה שהיא אמרה. הסיפור הוא שהיא באמת עשתה את זה.

במקרה אחר הדריך גיא קבוצה של מטיילים בכניסה למוזיאון היהודי. הם התפרסו על המדרגות, חסמו קצת את הכניסה. שומר גרמני ניגש וביקש מהם בעדינות של רוקמת תחרה לזוז שני מטר שמאלה. כולם זזו, חוץ מאחד שנשאר לשבת. לעולם, הרעים בקולו, לעולם! לא אציית לפקודה של שוטר גרמני.

השוטר הגרמני בכניסה למתחם הפסטיבל שאל אם אנחנו חמושים. אוף, כמה בדיחות היו לי בשבילו. מחוץ להאנגר ההופעות התפרס המחנה שדינו לשתות ולשמוח. צפיפות כזאת של אוהלים, אחד על השני, חשבתי שיש רק בחופי אילת והכינרת באוגוסט. ההבדל היחיד בין המנגלים שלנו לשלהם זה שאצלם הבירה היא המנה העיקרית, והבשר הוא הליווי. רציתי לשאול אותם מה צלה סבא שלהם לפני 60 שנה, אבל ויתרתי.

בתוך האולם עמדה על הבמה להקה גרמנית צעירה. הסולן היה שילוב של הרבה קעקוע וקצת עור, והקהל התנועע ושר וצעק בטירוף. באולם צדדי המתינו מעריצים ללהקה החביבה עליהם שתבוא לחלק חתימות ולהצטלם. אחת לחצי שעה התחלפה הלהקה והתחלפו המעריצים. בשש וחצי הגיע תורה של אורפנד לנד. התור לא היה ארוך, אבל הוא היה תור. אנשים באו לראות מקרוב את קובי פרחי, קובי מיפו. לגעת בו, להצטלם איתו, לקבל חתימה. בין המעריצים היה גם אחד שהגיע במיוחד מברזיל. במיוחד. זאת לא טעות.

לפני כמה חודשים ראיתי בכניסה למועדון רידינג 3 בנמל תל אביב אמא ובת שבאו להופעה של אורפנד לנד במיוחד ממקסיקו. לאמא קראו מגדלנה וגם לבת שלה קראו מגדלנה. גם זאת לא היתה טעות, למרות שאורפנד לנד הוא סיפור שנשמע כמו טעות מתחילתו ועד סופו.

כבר 20 שנה שהלהקה הזאת שרה וכותבת ומופיעה, והפריצה אל מחוץ לגבולות סצנת המטאל עוד לא הגיעה. הדבר הקרוב ביותר להשמעת השירים שלה בגלגלצ הן שתי הסבתות של קובי פרחי הסולן, שגרות ברחוב יהודה הימית ביפו משני צידי התחנה. לפחות היואב קוטנרים למיניהם אוהבים ומעריכים את המוזיקה ואת יכולת

 ההופעה המחשמלת, וגם יהודה פוליקר הפך ממעריץ שקט לאחד שנתן את עצמו - ואת קולו, וארבעה משיריו - כשהצטרף לאחת מההופעות האחרונות ברידינג. "הם מעולים", אמר לי כשירד מיוזע מהבמה. וכשמדובר ביהודה, זה לא פחות ממונולוג תשבחות משתפך.

עד שהכרתי אותם, לפני כחצי שנה, מוזיקת מטאל היתה עבורי מטאליקה ועוד אוקיינוס לא ברור של צווחות ורעש. אבל בהם אני מודה שהתאהבתי, ומהר. המוזיקה של פרחי וחבריו המוכשרים עד אין קץ היא שעטנז מטלטל של מזרח ומערב, של טקסטים באנגלית ועברית וערבית, של פסוקים מהקוראן ומהברית החדשה ומהתנ"ך. היא מתפללת וצועקת, מתפייטת ונותנת בראש. החברים שם הם ילדים טובים, עובדים ביום ושרים בלילה. מגודלי שיער ומרובי פוזה על הבמה, אבל רחוקים מהתדמית הפרועה, מהסמים הקשים ומהבחורות הקלות בחיי היומיום שלהם. והם מעניינים, בעיקר מעניינים. ובגלל שהם מעניינים, מתעניינים בהם בעיקר מחוץ לארצם.

בשנה שעברה הופיעה אורפנד 80 פעם ב־26 מדינות שונות, ואף אחת מההופעות לא היתה בפני קהל של ישראלים יורדים או מטיילים. מהודו ועד ארצות הברית, מגרמניה ועד טורקיה, הקהל היה מקומי. הוא בא לראות להקה מישראל כי המוזיקה שלה דיברה אליו.

אמרתי טורקיה? אמרתי. שבועיים אחרי המרמרה, אורפנד היתה אמורה להופיע בפסטיבל המטאל היוקרתי של איסטנבול. לחמם את מטאליקה הגדולה. ההופעה בוטלה מסיבות ביטחון, אבל היא לא ביטלה את העובדה שאלפי טורקים מעריצים את הלהקה ולא רואים את ארדואן והשטויות שלו ממטר. בכלל, הלהקה זוכה

 לפופולריות מטורפת בכל המקומות שאמורים לזרוק לפח כל דבר שמריח ישראל. לפני שלושה חודשים, בהופעות באיסטנבול ובאנקרה, הגיעו מעריצים מבחריין ומאיראן, מסוריה ומדובאי. כל כוחותינו וכוחותיהם חזרו בשלום לבסיסם. החודש, אם לא יקרה משהו לא צפוי - ומתי כבר קורה כאן משהו לא צפוי - אורפנד תעשה תיקון ותגיע לפסטיבל באיסטנבול שאליו לא הגיעה לפני שנה. אני יודע שאמא של קובי דואגת, אולי גם השב"כ, ואני מתפלל שהם יגיעו ויופיעו. בעזרת השם, ואללה וישו הנביא.

המעריצים שהתגודדו ליד שולחן החתימות בליכטנפלס גרמו לי לחשוב לרגע על לימור לבנת. שרת התרבות שלנו מציצה על חמישה ישראלים גאים, יום לפני יום השואה, והנה אנחנו על המפה ונשארים על המפה. רגע אחרי זה אמרתי לעצמי שאולי טוב שהיא לא שם. מעריץ גרמני קצת שתוי, ואולי קצת יותר מקצת, ביקש חתימה. אלה שלפניו הסתפקו בהקדשות על דיסקים, חולצות וצילומים. הנועזים יותר קיבלו חתימה על החזה החשוף או הזרוע המקועקעת. החבר שלנו חשב רחוק יותר: הוא שלף איבר מין נוצרי וביקש חתימה. יוסי לא היסס לרגע ונתן לו את זה. קובי העדיף לחייך מרחוק. כשלעצמי, העדפתי להתרכז באותה עת בחולצה שלו: Fuck me jesus נכתב עליה. המערכת אינה אחראית לתרגום.

שעתיים וחצי אחרי הקטע הזה עלתה אורפנד לנד לבמה. קובי, ברגע האחרון, החליט לוותר על הגלימה הלבנה והרמזים לישו. הקשר בין ההחלטה לבין המעריץ שזה עתה פגשתם אינו ברור; מה שכן ברור הוא שהמעריצים של היטלר לא הגיעו להופעה הזאת, או שהגיעו והעדיפו לשתוק.

"אנחנו אורפנד לנד מישראל", הכריז קובי וגרם ללב היהודי שלי להתפוצץ מגאווה. "ככה מנגנים מטאל במזרח התיכון", הסביר. "נורא אל נורא נעזר בגבורה שובה אלי מלכי", שרו האורפנדים, והקהל נטרף. מצטרף למילים, רוקד, קופץ, ומי שלא קופץ אנטישמי.

לפני כמה שבועות אמר לי מישהו ממשרד החוץ שאורפנד לנד היא אחת השגרירות הטובות של ישראל בעולם. הופתעתי בעיקר משום שהאיש נראה לי מחובר יותר לפרברים מאשר למטאל, אבל הוא צדק. מי שלא שמע אלפי גרמנים זועקים "נורא אל נורא" במבטא בווארי כבד חייב לברר ומיד מתי ההופעה הבאה של אורפנד בגרמניה. לא הייל ולא היטלר היו שם, אלא הופעה פצצה וקהל של גברים נשים וטף, שאחרי יומיים של הופעות וששת אלפים גלון בירה לראש לא ויתר ולא התעייף ובעיקר לא רצה שזה ייגמר.

"הייתם נפלאים", אמר להם המארגן כשירדו מהבמה, ממהרים להתקפל כי בעוד כמה שעות יש טיסה חזרה לארץ (החיים הטובים של הכוכבים, כבר אמרנו) וכמה שעות אחר כך יבוא על כולנו יום השואה והגבורה. הרי לא חשבתם שלא אזכיר את זה שוב.

"הוא מתכוון לזה", הסבירו לי החברים. "אין לו סיבה להתחנף אלינו".

"החששות שלנו היו סתם", קבע אורי.

"אהבו אותנו", סינן יוסי בשאריות האוויר שעוד נותרו לו, ומתן המתופף סיכם באלגנטיות: "הצלחנו להוציא משהו מעובדי האלילים".

יומיים אחרי, בברלין, גיא לא הופתע כשסיפרתי לו על ההצלחה הישראלית בליכטנפלס. הוא מתעקש שגרמניה נוחה היום לישראלים וליהודים לא פחות - ואולי אפילו קצת יותר - ממרבית מדינות אירופה. אם יחזור לישראל, זה יהיה בעיקר כי הוא רוצה שהילדה שלו תהיה הרבה יותר ישראלית וקצת פחות גרמנייה. וגם אם הוא לא חושב שצריך לחרבן על הדשא מול הרייכסטאג, הוא בטח מבין ומרגיש שגרמניה האחרת מצליחה לבלבל אותך גם כשהיא שונה על כך מעברה האפל, ובעיקר כשהיא מחבקת וחביבה כל כך. הרי להיות ישראלי בגרמניה זה להיות ישראלי בגרמניה, וזה אחרת לגמרי מלהיות ישראלי בלונדון או בסידני או בניו יורק.

גרמניה בילבלה גם אותי. לראיה הפדיחה הבאה, תיאור מלא ואמיתי: שעת ערב, עיירה בדרך לברלין. אני והבן באים בשערי גן עדן קטן שכולל את כל סוגי הבריכות, הסאונות, הג'קוזים והמעיינות החמים והקרים שחלמתם עליהם בימי חייכם. אנחנו יושבים בסאונה לצד כמה גרמנים וגרמניות, 70 מעלות חום זה מה שמספק התנור, ובטח שאנחנו שמים לב שהם ערומים וערומות - לגמרי ערומים וערומות - ואנחנו בבגדי ים כמו שמקובל במזרח התיכון.

שומר גרמני במדים לבנים נכנס פנימה ומסמן לנו לצאת. הוא לא מבין אנגלית, ואנחנו לא ממש מבינים אותו. אחרי כמה דקות, כשהטמפרטורה כבר 72 מעלות, הוא חוזר מלווה בגרמנייה צעירה ודוברת אנגלית - ערומה כבר אמרתי? - שמסבירה לנו שלא מקובל לשבת לבושים בסאונה גרמנית. אנחנו מהנהנים בהסכמה, יוצאים, מתפשטים, וחוזרים נימולים כביום היוולדנו לשבת לצידו של העם הגרמני ולהרגיש שייכים ולא מופלים לרעה. הלאה הסלקציה.

קחו את האסוציאציה הזאת לאיפה שתיקחו. לבריאות שיהיה לכם. יומיים אחרי הסאונה, באתר הזיכרון ליהודי ברלין שנספו בשואה, הבן מוצא במחשב את התעודה שמילאה אמא שלי ב"יד ושם" על סבא עמנואל שנולד בברלין, ברח לפריז ונספה במיידאנק. הוא קורא בצימאון כל מילה שכתובה שם, מביט בתמונה של עמנואל, מביט בי.

אמא שלי, הבת של עמנואל, מעולם לא היתה בברלין. היא לא רוצה. היא לא מסוגלת. אני חייב לשכנע אותה, אני אומר לעצמי. פשוט חייב.