מה שאני צריכה מגבר לא קונים בכסף
ממש לא מעניין אותי כמה כסף יש לו. כן חשוב לי שיעשה משהו עם עצמו, שיהיו לו שאיפות והישגים, אבל הביטוי של זה לא חייב להיות כספי. כשאני חושבת על גבר ועל מה שאני רוצה ממנו, עולה רשימה ארוכה: אני צריכה אהבה, חברות, תקשורת, נאמנות
יש איזו אגדה אורבנית האומרת שנשים מחפשות גברים עשירים, שהן רודפות אחרי ארנקים ומסתובבות בעולם בחיפוש אחרי בעל עשיר שיממן אותן.
אני מבינה מאיפה זה מגיע, ונראה שעד לפני כמה זמן זה באמת היה ככה. רק ב-1920 קיבלנו זכות הצבעה בארה"ב, ובשוויץ הדבר הותר רק ב-1971. אין ספק שעברנו תהליך. קבלת זכות הצבעה, זכות להשכלה, זכות לעבוד, ועם השנים גם שיפורים בתנאי ההעסקה שלנו.
בואו לדבר על כסף ואהבה גם בפייסבוק של ערוץ יחסים
באחרונה פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתונים על שכר ממוצע לאשה: ההכנסה החודשית הממוצעת ברוטו לשכירה היא 6,280 שקל. לעומת זאת, הגבר השכיר מרוויח בממוצע 9,525 שקל. כלומר, גם כאשה עובדת, היא תרוויח באופן ממוצע 66% משכר הגבר. עוד הוזכר, שהפער לא נובע רק מעצם העובדה שאנחנו נשים. הנתונים מראים שאחוז יותר גבוה של גברים עובדים בתעשייה, בהייטק, ובמקצועות רווחיים יותר, ושיש יותר נשים במקצועות כגון חינוך ושירותי בריאות רווחה וסעד, בהם ההכנסות נמוכות יותר.
יש שיגידו שהנתון הזה מעיד על חוסר שוויון, ואולי זה נכון. בכל מקרה, אם פעם לא יכולנו לעבוד בכלל ועכשיו אנחנו כבר בשני שליש, מי יודע, אולי בעוד כ-50 שנה נרוויח שכר ממוצע זהה, או קרוב יותר. זה הולך ומשתפר. וגם אם לא נגיע ל-100%, שני שליש זה מספיק כדי לשנות משהו מאוד מהותי.
אולי אילו הייתי חיה לפני 200 שנה, לא היתה לי דרך לקיים את עצמי ואלה היו הנורמות, נראה שגם אני הייתי מחפשת אחרי בעל עם כסף שיוכל לפרנס אותי ואת ילדיי בכבוד. אבל אני לא חיה לפני 200 שנה.
דברים השתנו. רובנו כבר לא תלויות בגברים כלכלית, לכן זה כבר מזמן לא פרמטר חיפוש מרכזי. אני לא יכולה להכליל לגבי כלל הנשים באוכלוסיה, ואני בטוחה שעדיין קיימות "רודפות ארנקים" גם היום, אבל אני יכולה לדבר בשם עצמי ובשם חברותיי ומה שאני רואה מהבנות שסובבות אותי.
לא זוכרת מתי אי פעם הסתכלתי על גבר ורציתי או לא רציתי אותו כתלות בגודל חשבון הבנק שלו. וגם לא שמעתי אף חברה שלי מדברת על זה שמעניין אותה הכסף אצל מישהו. והאמת היא - זה בין הדברים האחרונים שאני מחפשת בבחור.
ממש לא מעניין אותי כמה כסף יש לו. כן חשוב לי שיעשה משהו עם עצמו, שיהיו לו שאיפות והישגים, אבל הביטוי של זה לא חייב להיות כספי. ההיפך הוא הנכון. כל מה שאני צריכה מגבר זה בדיוק אותם דברים שאי אפשר לקנות בכסף.
לא סתם אומרים שלאהבה אין מחיר. כשאני חושבת על גבר ועל מה שאני רוצה ממנו, עולה רשימה ארוכה: אני צריכה אהבה, חברות, תקשורת, נאמנות... מה מהדברים האלה אפשר בכלל לקנות בכסף?
ויותר מזה, אני אפילו ממש לא רוצה שגבר יממן אותי. איזה מין זוגיות תצמח מזה שאני תלויה בו לצורך הקיום שלי, והוא צריך לקום כל בוקר לעבוד בידיעה שהוא כרטיס אשראי מהלך?
אחת הסיבות שבגללן הלכתי ללמוד הנדסה היא כדי שתהיה לי את היכולת לקיים את עצמי ללא תלות בשום גורם חיצוני. בטח שלא בגבר. במצב שאני נמצאת בו היום, סביר להניח שארוויח כמו רוב הגברים שאצא איתם, אם לא יותר. ולכן לא רק שאני לא רוצה בעל שיממן אותי, אני גם לא צריכה אחד כזה.
איך זה בכלל אפשרי לסמוך על בן זוג למימון?
עוד מבט:
איך השתלט הקפיטליזם על מערכות היחסים
שי מאיר
בדייטינג, אם עברת את סף הדרישות, כמו בקורות חיים, תוזמן ל"ראיון אהבה". בראיון תתבקש לשטח את מעלותיך, להקרין שפת גוף נכונה ולגולל שאיפות לעתיד. בהצלחה
אבל נניח רק לרגע, שכן הייתי רוצה את זה. עם אחוזי הגירושין שיש היום, זה אפילו לא משהו שאפשר לקחת בחשבון. בתל אביב, אחוז הגירושין מגיע ל-50% מהנישואין, פי שניים מהממוצע הארצי, העומד על "רק" 26%. וכן, גם גברים עשירים נכנסים לסטטיסטיקה הזאת.
בחברה בה הנישואים הם מוסד כל כך רעוע, איך זה בכלל אפשרי לסמוך על בן זוג למימון? איזה פחד להיות תלויה ככה במשהו כל כך לא יציב. הגבר היחיד שאני מסכימה שיממן אותי זה אבא שלי, וגם את זה אני משתדלת לצמצם. אבל לפחות אני יודעת, שהוא לא יקום וילך אם משהו אצלי לא יבוא לו בטוב. זה לא קשר שהאהבה בו יכולה להיגמר יום בהיר אחד ולהשאיר אותי חסרת כל.
ואני עוד לא מדברת על אחוזי הנישואין ההולכים וצונחים עם השנים. לפי נתוני הלמ"ס, שיעור הנישאים בשנת 2005 עמד על 5.9 נישאים לכל 1,000 איש באוכלוסיה, לעומת 7.5 לכל 1,000 איש במחצית הראשונה של שנות השמונים, ולעומת 9.3 נישאים לכל 1,000 איש באמצע שנות השבעים. מגמת ירידה מטרידה משהו.
באופן לא מפתיע ודי תואם, גם שיעור הרווקים עלה, וכך גם גיל הנישואים: אחוז הגברים היהודיים הרווקים בקבוצת הגיל 25-29 עלה מ-28% בסוף 1970 ל-61% בסוף שנת 2005 ואחוז הנשים היהודיות הרווקות באותה קבוצת גיל עלה בתקופה המקבילה מ-13% ל-40%.
כלומר, במשך שלושה עשורים הכפלנו את כמות הרווקים, צמצמנו משמעותית את שיעור הנישואין והגדלנו את הגירושים. עם נתונים שכאלה, מסתבר שהסיכוי להיות נשואה סתם ככה הוא נמוך, אז עוד לבעל עשיר?
ועכשיו ברצינות, עם מצב כזה כבר הרבה יותר כלכלי לסמוך על עצמי מאשר על איזה בעל שאולי או אולי לא יהיה לי, ושאולי או אולי לא יהיה עשיר, ושאולי או אולי לא נתגרש.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
