נמאס לשנורר את אמא ואבא

3,176. זה המספר העדכני של יתרת חשבון העובר ושב שלי. הוא לא ידע כבר זמן רב ימים ירוקים כאלה. ולא, אין לי שום חיסכון, פיקדון או השקעה נוספת.

כמו כולם, גם אני עוקב באדיקות אחר מחאת הדיור נגד מחירי השכירות המאמירים, מבטיח להצטרף בתום תקופת הבחינות. זה מאבק חברתי מוצדק מהמעלה הראשונה, חלק ממאבק כולל על הזכות שלנו כצעירים לממש את עצמנו ולחיות במדינה שלנו בכבוד, בזכות עצמנו. המדינה הזו היא שלנו לא פחות משל בעלי ההון. אז מדוע היא מעדיפה להתעלם מאיתנו ומבכרת אותם? האם גם את, מדינה יקרה, מאמינה למה שכולם אומרים, שעדיף פשוט להתחתן עם הכסף?

אני סטודנט באוניברסיטה העברית. מסיים בימים אלה את השנה השלישית. אחרי שלוש שנים של חישובים, היוונים ומניפולציות כאלו ואחרות על מספרים, שום תעלול או חישוב שאני מבצע על המספר 3,176 במחשבון הפיננסי שלי לא מביאים לתוצאות משמחות. 23 שקלים על שעת עבודה, שכירות שרק עולה, מדד המחירים לצרכן ששוב בישר רעות. וביממה, לצערנו, רק 24 שעות. בהן צריך לישון, לנסוע בדרכים, ללמוד, להתכונן למבחנים וכמובן לעבוד. זמן חופשי, רחמנא ליצלן, הוא מותרות. אפילו אלון גל לא היה עוזר.

מזלי שאני עובד בעבודה נוספת. העבודה הטובה ביותר שיש. השכר גבוה, יש הרבה בונוסים, ואפילו לא משלמים מסים. מאמינים? אין ספק שלהיות הבן של אמא ואבא זו עבודה משתלמת במיוחד. שלוש השנים האחרונות הפכו את ההורים שלי למחלבת כספים אנושית. אני לא חושב שאת הפרות של תנובה חולבים כל כך הרבה, למרות הרווחים העצומים שעושים שם.

זה לא שאנחנו מפונקים

ככה זה כשאין לך באמת כלים להתמודד עם שכר הלימוד, שכר הדירה ויוקר המחייה. והאמת שנמאס, נמאס לשנורר ונמאס לחיות על חשבון אחרים, נמאס לשלם כל כך הרבה ונמאס להשתכר כל כך מעט. מדוע המדינה לא מאפשרת לנו להתחיל את חיינו הבוגרים בכבוד ובעצמאות? האם מישהו בממשלה מודע לעובדה שהדור הצעיר שגדל כאן מתחיל את חייו הבוגרים ללא חסכונות, ממש "מהיד אל הפה"? שבשביל לקנות דירה, או אפילו אוטו נידרש בבוא היום לשעבד את עצמנו לבנקים במשכנתאות אימתניות? שחלק מאיתנו לא יעמדו בכך ויהפכו לחדלי פירעון? ואז אפשר שגם חלילה יפגעו הבנקים הגדולים והחסכונות של כולנו? (טוב לא של כולנו, כי לי אין חיסכון). זה קרה ממש לא מזמן, אי שם בארה"ב הגדולה.

כשאני שואל את החברים איך הם מצליחים להסתדר, התשובה השכיחה היא: "ההורים", מלווה בתחושה קלה של בושה. יש כאלה שיכולים לתמוך יותר ויש כאלה שפחות, אבל במציאות של היום - ללא תמיכתם, החיים כאן הם כמעט בלתי אפשריים. אבל זה לא שאנחנו מפונקים או מפחדים מעבודה קשה, בכלל לא, אלא שהמציאות התחרותית מחייבת לסיים תואר בוגר על מנת להשתלב בשוק העבודה, ועדיף בהצטיינות. הדרישות האקדמיות רק עולות וגוברות. כך שמדובר בהכרח.

אז עוד סמסטר אחד ללימודים, ומה אז? כשאתה יוצא לדרכך עם חיסכון כל כך קטן, "העולם הגדול" די מאיים. עם שכר התמחות קטן מצד אחד ודמי שכירות ויוקר מחייה כל כך גבוהים, כנראה שרוב זמני יוקדש לעבודה. אחרי הכל זה טוב למעסיק וכמובן למדינה שנהנית מפיריון גבוה במשק. זה כמובן רע לי, אבל את מי אני כבר מעניין? אחרי הכל, בעל המאה הוא בעל הדעה.

למרות שאני יודע שמצבי הוא גם נחלתם של עוד אלפי צעירים אחרים, הייאוש ממש לא נעשה יותר נוח.

ניר פישביין, בן 26, סטודנט למשפטים וחשבונאות באוניברסיטה העברית, שנה שלישית. גר בירושלים, יליד חיפה.

הצעות לטורים בנושא מחאת הדיור יתקבלו בברכה במערכת הדעות - opinions@y-i.co.il