צ'ילה: שנה לתאונה, הכורים מתמודדים עם העוני

הם עמדו במרכזו של סיפור אנושי דרמטי, יש לכבודם תערוכה במוזיאון ובובות צעצוע בדמותם, אך שנה מאז התאונה, רוב 33 הכורים הצ'יליאנים ששהו 69 יום מתחת לאדמה, נאלצים להתמודד עם מציאות החיים: עוני.

העיתון "וושינגטון פוסט" דיווח אתמול (יום ה') כי הכורים נהפכו למעין כוכבים עם היוודע הפרטים השונים על הישרדותם במכרה שקרס. כשיצאו לאוויר העולם שוב, הם התקבלו בפסטיבל גדול וברגש חם, כולל סיקור תקשורתי מרחבי העולם. רבים מהם ציפו שעם ההכרה הבינלאומית, גם חייהם ישתנו לטובה.

אך בעיירתם קופיאפו, רוב הכורים התקשו למצוא דרך אחרת להרוויח את לחמם - מה שהכריח אותם לשוב לחייהם מתחת לאדמה. הם עדיין גרים בבתים מטים לנפול, שהתנאים בהם החריפו את מצבם הרפואי המעורער של חלק מהכורים כתוצאה מהתקופה שהיו לכודים במכרה.

על אף שרוב אזרחי צ'ילה מתעלמים מהחבורה בימים אלה, חלק מהלכודים לשעבר ביקרו בפומבי בכלי התקשורת את הממשלה, שהצילה את חייהם, על כך שאפשרה למכרה המסוכן לפעול מלכתחילה. הם אף איימו כי יתבעו את הממשל הצ'יליאני.

החגיגות. רבים היום סובלים מסיוטים ובעיות רפואיות (צילום: AP) 

כל "ישנם אנשים שהולכים אליך ומתחילים לכעוס. אני בחרתי שלא לנסוע, אין לי כסף לזה. ומה אם היינו נשארים מתחת לאדמה? אם היה צלב גדול עם שמותינו, היה זה עדיף?", שאל אדיסון פנה, אחד הכורים, על הטענות לפיהם חבריהם של הכורים יצאו למסעות בעולם.

חברו, פבלו רוחאס, בן 47, עובדים בימים אלה בחפירת תעלה באתר כרייה קטן. מאחר שעבד בתחום מאז גיל 16 וללא תעודת גמר מבית הספר, הוא מספר שאין לא אפשרויות אחרות לעבודה. כמו כן, מאז התאונה במכרה, הוא כמעט שאינו ישן וסובל מסיוטים.

"ניסיתי לחזור, אבל הרגשתי שאני נחנק"

חוסה אוחדה, עוד כורה, ניסה לחזור לעבוד בכרייה, אך חזרתו נמשכה בדיוק שתי דקות: "במכרה, באפילה, התחלתי להרגיש כאילו אני נחנק. הייתה לי סחרחורת". לדבריו, מאז הוא עובד בכניסה למכרה, באור היום, אך גם הקרבה הזאת לאתר קשה לו.

מנהל המשמרת, לואס אורסואה, שהיה ממנהיגי הכורים בזמן המשבר, הוא אולי מהבודדים שהצליחו לנצל את המקרה הקשה שעברו. כיום הוא מרוויח מהרצאות, שבהן הוא מספר על המקרה ועל הדרך שבה הם הצליחו לשרוד.

אך, כאמור, הוא היוצא מהכלל שמעיד עליו. "הם לוקחים תרופות מדכאות, תרופות ממריצות, מייצבות. הם לא מבינים למה הם מקבלים תרופות, אבל דוחפים להם אותן. הם לא צריכים כדורים, אלא כלים להתמודד עם התהילה", מספר ז'אן רומניולי, אחד הרופאים הבכירים שהיו במבצע ההצלה.

התקווה: שתי תביעות והזכויות לסרט

על אף שלניצולים הובטחו מיליוני פסו על מכירת זכויות להפקת סרטים, כמו גם שמועות שבראד פיט התעניין לקנות אותן, עברה חצי שנה בטרם הצליחו לארגן את זכויותיהם הקיבוציות. בחודש שעבר הודיע המפיק, מייקל מדאבוי, כי קנה את הזכויות הללו, אך פרטי העסקה לא פורסמו. תחילת צילומי הסרט אמורים להתחיל בשנה הבאה. מדאבוי, שבילה את מרבית חייו בצ'ילה, סיפר כי הסרט יתמקד רק בכמה מהכורים שנלכדו.

כמו כן, הם תולים את תקוותיהם באחת משתי התביעות שהגישו: אחת, נגד הממשלה על שהפעילה מכרה לא בטוח ואחרת, נגד בעלי המפעל על רשלנותם.

כל אחד מהכורים מבקשים כל אחד סכום השווה ערך ל-541 אלף דולר בתביעה הראשונה, וסכום שלא פורסם בתביעה השנייה.

נשיא צ'ילה, סבסטיאן פינרה, תכנן לערוך טקס לכבודים לציון שנה לחילוצם בעיירתם, קופיאפו, אך כמה מנהיגים מקומיים הודיעו כי יחרימו את הטרס. "אנו כעיירה לא מתכוונים להשתתף בגלל הקרקס התקשורתי והפוליטי", אמר ראש עיר סמוכה. רומניולי הרופא קונן על העובדה שהכורים לא נהפכו לדוברים מוכרים על בטיחות בעבודה: "בכל מדינה אחרת הם היו נהפכים לגיבורים לאומיים, למה נטשו אותם?".