כבר שנים משוועת הפוליטיקה הישראלית למשב רוח חברתי רענן ומרענן. יובלות היא ממולכדת באותן תפישות וסיפורי-על של ביטחון לאומי ולאומיות מעל הכל ודחיקת סוגיות חברתיות מסדר היום. דורות מייחלים כאן לציבוריות שתחרוג מהרטוריקה לה הורגלנו ולמנהיגות פוליטית שתפנים כי זכויות חברתיות חשובות לא פחות מזכויות אחרות. הפוליטיקה הישראלית היא אחת היחידות בעולם בה תחלופת הפוליטיקאים הנושאים בתפקידים בכירים היא כה איטית.
מומחים, גולשים ואנשי שטח כותבים בערוץ הדעות
מחאת האוהלים
- סיקור נרחב ב-ynet
מדברים על זה בפורום מחאת האוהלים
בישראל, עסקנים פוליטיים לא רק שאינם חולפים, הם אפילו לא דוהים. חלק מהפוליטיקאים הנושאים בתפקידים בכירים מצויים במרכז חיינו הציבוריים כבר כמה עשורים. אחרים, "צעירים" יותר, נמצאים בלב החיים הציבוריים כבר למעלה מ-20 שנה. הפגנות המרי החברתי גאלו את כבודה של הפוליטיקה הישראלית מהשיממון בו היא שבוייה.
דור רוטשילד גאל אותנו משיממון (צילום: הדר כהן)
צעירים וצעירות בני כ-25 הצליחו היכן שפוליטיקאים מנוסים עד עייפה לא ניסו או ניסו וכשלו. הם הצליחו לגייס את תמיכתם הנלהבת של כ-300 אלף אזרחים
ולגרום להם להעדיף את מחאת הרחוב על-פני נוחות הכורסא הביתית. במקום לנקוט בהליכים משפטיים או לשוחח בטרקליני בתי המשפט את שפת הזכויות הם הדגישו את שפת הצרכים החברתיים ואילצו את ממשלת נתניהו להגיב בבהלה
לא מוסתרת.
ניסיונם של אישים פוליטיים בישראל לפרוץ בזמנם אל מרכז הזירה אינו חדש. חלקם כיצחק רבין,
אהוד ברק
ואריאל שרון
בזמנם עשו זאת באמצעות כריזמה צבאית. אחרים כגולדה מאיר
ושמעון פרס
בזמנם עשו זאת תוך ניצול קשריהם עם מנגנוני המפלגות. אחרים כמנחם בגין פרצו את דרכם באמצעות פעילות אופוזיציונית אינטנסיבית בתוך הכנסת. אישים אחרים הבליחו בזכות מפלגות מוגדרות כד"ש ושינוי, אך אלו קרסו. מנהיגים פוטנציאליים אחרים נקברו במנגנוני המפלגות, רשימות חיסול של עסקנים, הוועדות המסדרות, הקומבינות והפרוטקציות, ונוכח היעדר מנגנוני ייצוגיות אזורית בשיטת הבחירות.
בתי העלמין המפלגתיים בישראל מלאים בדמויות צללים של אישים שלא היה להם תחליף וברעיונות נאצלים שרוסקו טרם זמנם. כמה מפעילי שלום עכשיו מזה וגוש אמונים מזה הפכו לימים לאישים ציבוריים בולטים, אך גם הם קובעו במסגרות המוכרות בישראל של ימין ושמאל הממוקדים לא בסוגיות חברתיות, אלא בסוגיות של ביטחון וגבולות הקבע. מעולם לא קמה האפשרות לגאול את הפוליטיקה הישראלית מהשיממון הנוכחי שלה באמצעות פעילות מחאה חברתית ציבורית כה רחבה, חוצת ארגונים ועמדות פוליטיות מסורתיות.
ייתכן כי ברוטשילד ובמרכזי ערים אחרות נבטו זרעים של דור מנהיגות פוליטית חדש עם סדר יום שונה משמעותית מזה של קודמיו. זו אינה מנהיגות מפלגתית. זו מנהיגות שנושאת מחאה חברתית נוכח גוויעתה של המפה המפלגתית המסורתית בישראל.
כבר מתחילת שנות ה-80 אין בידי המפלגות הגדולות בישראל יכולת לשלוט ברוב המושבים בכנסת והן מתקשות להקים קואליציות יציבות לאורך זמן. קדימה והליכוד יחדיו שולטות כיום בפחות מ-60 מושבים בכנסת, וייתכן כי בבחירות הבאות שאלת הייצוגיות הפוליטית עוד תחריף. בהיעדר שיטת בחירות עם אלמנטים אזוריים, מאבדת המפה המפלגתית דהיום את יכולתה לייצג אינטרסים מקומיים. דור שדרות רוטשילד מרד בקיבעון המחשבתי ובחולשת המפלגות, חצה קווים אלו והבהיר כי השתייכות מפלגתית לכשעצמה לא מחייבת אותו.
פוליטיקה ומשפט הם מרחבים מורכבים ואין די בחזון. מנהיגות פוליטית אינה יכולה בסופו של יום להכות שורש מחוץ למפה המפלגתית, שכן גופי המחאה יצטרכו להניע שינויים חקיקתיים וחוקתיים מרחיקי לכת בישראל ובמרכזם זכויות חברתיות מעוגנות סטטוטורית אם רצונם להצליח. אבל מחאה מקיפה המבוססת על תודעה חברתית היא תחילת הדרך לרפורמה. ייתכן שהיא מביאה למנהיגות פוליטית מסוג אחר שיש לה הסיכוי להעשיר את סדר היום הלאומי ואולי לחולל תהליך משמעותי בין-מפלגתי שיביא לשינוי חברתי יסודי. ברוטשילד הם התריסו כי אם תרצו אולי אין זו אגדה, אלא תחילתה של תמורה בטרם פורענות. ימים יגידו אם צדקו.
גד ברזילי, פרופסור מן המניין למדע המדינה, משפטים ולימודים בינלאומיים באוניברסיטת וושינגטון ולשעבר ראש התוכנית למשפט, חברה ופוליטיקה בחוג למדע המדינה, אוניברסיטת תל אביב.
גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא המאבק החברתי: opinions@y-i.co.i
