סרטים מוזנחים: המדריך המושקע

זאת כבר מסורת. יום כיפור מתקרב; אני מכין לכם רשימת צפייה; אלה מכם שמעדיפים לצום מתרעמים על המיזם כולו; אני מתבאס. ובכן, לא עוד. כוחה של הרשימה הבאה יפה לכל ימות השנה, ואיש באמונתו יצפה. הרי גם ככה לא תספיקו לתפור 25 סרטים ב־24 שעות, וחוץ מזה, חלק מהכותרים שלהלן מסתובבים בערוצי הסרטים הנישתיים או יוקרנו במהלך סוכות בפסטיבל אייקון. כאמור, לא רק כיפור.

גם זאת כבר מסורת: אף אחד מהסרטים לא הופץ בבתי הקולנוע בישראל, או אפילו במהדורת די.וי.די מקומית. לא כי דווקא כאן החליטו לגנוז אותם, אלא כי מעטים מהם זכו להפצה בינלאומית רחבה. וזה בדיוק הקונספט שלנו להתשע"ב: סרטים אלימים מדי, קיצוניים מדי או נישתיים מדי בשביל לכבוש את העולם. אבל כולם קיימים בדי.וי.די שמדבר אנגלית או מתורגם אליה, רובם יצאו גם בבלו ריי, וכל אחד ואחד מהם שווה את הזמן שלכם.

יש? אז הנה הם, לפי סדר אסוציאטיבי לחלוטין: 25 סרטים שאני לא מתכוון להסביר לכם איך להשיג אותם בהיעדר ספריות די.וי.די, או איך לצפות בהם בתרגום עברי בהיעדר מהדורה ישראלית.

1. I Saw the Devil

מותחן הנקמה המפואר הזה ממשיך בנקודה שבה סיימנו בכיפור הקודם: סרט ז'אנר שעושה מחוץ להוליווד את כל מה שבהוליווד פשוט אי אפשר לעשות.

 במקרה הזה הוא מביא למסך אלימות כל כך מפורשת וכל כך אינטנסיבית שהיא גורמת ל"דרייב" להיראות PG13.

הבמאי הוא קים ג'י־וון ("הטוב, הרע והמוזר"), הסיפור הוא על איש מודיעין שיוצא לנקום את מות ארוסתו ההרה, וב"מות" אני מתכוון שרוצח סדרתי פירק אותה לחתיכות באופן מילולי. מכאן היה אפשר לומר שמתחיל סיפור של חתול ועכבר, רק שעכברים לא מנפצים ראשים בפטישים, וחתולים לא קורעים לסתות במו ידיהם. הו כן.

סרטי נקמה הם ז'אנר בפני עצמו בקולנוע הדרום־קוריאני הנהדר של השנים האחרונות - "שבעה צעדים" הוא כנראה המפורסם שבהם, והכוכב שלו צ'וי מין סיק הוא הפטישן ב"השטן" - וזה אחד החזקים ברשימה חזקה מלתכתחילה. כמה סרטים אתם מכירים שיוצרים חינגה אלימה של נקמה וקונטרה־נקמה רק כדי להוכיח שאין שום היגיון בנקמה אלימה? 

• קיים בבלו ריי
• סרט צעיר
  

2. 13 Assassins

יפן/ בריטניה 2010

עדיין במזרח הפרוע, הנה הבמאי טקאשי מיאיקה ("אודישן", Itchi the Killer) במשהו שמזכיר את סרטי הסמוראים של אקירה קורוסוואה, רק עם דגש הרבה

 יותר חזק על מה שתמיד אפיין את היפנים בצאתם לקרב. נכון, חמלה וסובלנות.

אנחנו בסוף המאה ה־19, שלהי ימי השוגון, ו־13 המתנקשים האמורים הם סמוראים (בעצם רק רובם, אבל לא ניכנס לספוילרים) שנשלחים לחסל לורד בשם נריטסוגו, שהוא סובלני ומלא חמלה במיוחד. ברצינות, לוקח לו בדיוק עשר דקות סרט להרוויח ביושר את מקומו ברשימת הפסיכופתים הגדולים בתולדות הקולנוע.

המרדף שמוביל הסמוראי המזדקן שינזמון אחר הלורד נריטסוגו נבנה לאט־לאט וחכם־חכם, ומוביל לקליימקס בן כמעט שעה של קרב חרב בחרב (בחרב, בחרב) מהמדהימים שראיתי. סרט ששווה כל דקה מה־141 דוברות היפנית שלו, ואם יש לכם בעיה עם זה, באמת שהייתם צריכים לקרוא את הכיפור הקודם.

• קיים בבלו ריי
• מסתובב בערוצי הסרטים / וידאו לפי דרישה של Yes
  

3. Monsters 

בריטניה 2010

אוי, איך אני אוהב כאלה: סרט שמתחזה להרפתקת מדע בדיוני רק כדי להגיד משהו נבון על המין האנושי באופן כללי, על אמריקה באופן פרטי, ועל הנטייה

 המשונה שלה לייצר לעצמה אויבים שאחר כך לך תיפטר מהם באופן ספציפי.

חללית של נאס"א, שנושאת דגימות של חיים חוץ־ארציים, מתרסקת במקסיקו. שש שנים אחר כך, שטח עצום סביב הגבול עם ארצות הברית הוא אזור שורץ מפלצות דמויות תמנון, מוקף גדר ומופצץ תדיר בידי האמריקאים כדי למנוע התפשטות נוספת. לתוך זה נכנסים צלם עיתונות (סקוט "זה עם שורוק" מקניירי) והבת של הבוס שלו (וויטני אייבל), וטוב, כבר אמרתי שזה רק נשמע כמו עוד פוסט־אפוקליפסה בשקל.

אם כבר מדברים: הבמאי גארת אדווארדס עשה כאן פרויקט בתקציב מצחיק של חצי מיליון דולר, אבל עבד הכי נכון שאפשר: צילום כמעט דוקומנטרי ושימוש בניצבים מקומיים מקנה ל"מפלצות" אמינות נדירה בתת־ז'אנר שלו. ואלוהים, איזו סצנת סיום.

• קיים בבלו ריי
• יוקרן בפסטיבל אייקון, החל מ-15 באוקטובר בסינמטק תל אביב 
  

4. The Eclipse

אירלנד 2009

טוב. זה הולך להישמע מפחיד בגלל שיש פה עניין עם רוחות רפאים, אבל זה לגמרי לא הקטע: בסרטו של קונור מקפירסון רואים בעיקר אנשים חיים.

כדאי לדעת כמה שפחות על הדרמה המצוינת והמהודקת (88 דקות) הזאת, אז אתם תסתפקו בזה: מורה אלמן, סופרת פנטזיה וסופר מעצבן (בהתאמה קיראן היינדס המצוין מ"מינכן", איבן היילה ואיידן קווין) נפגשים ביריד ספרים בעיירה קטנה שיושבת ממש על המים. לתוך זה נכנס האלמנט הספיריטואלי דנן, וזהו. יותר לא תוציאו ממני. בשורה התחתונה, המרכיבים המיוחדים - משולש רומנטי מאוד לא שווה צלעות, נוף אירי ורוח על פני המים - יוצרים משהו שקשה מאוד לתחום לתוך ז'אנר, ואי אפשר שלא להיסחף איתו.

רק עוד מילה בענייני הפחדות: למרות האמור לעיל, יש בסרט הזה שוט אחד - אבל באמת, רק אחד - שהעיף אותי מהכיסא כנשוך תמנון מהחלל. ראו הוקפצתם.

• קיים בבלו ריי
• מסתובב בערוצי הסרטים / וידאו לפי דרישה של Hot
  

5. TrollHunter

נורווגיה 2010

הסרט שסוגר לנו טרילוגיית מתחזים נראה כמו עוד "קלוברפילד" או "פרויקט המכשפה מבלייר": חבורה של צעירים משתמשת במצלמת וידאו ביתית כדי לתעד משהו, ואז קורה משהו אחר - משהו גדול ומפחיד שלא ממש נרד לסוף

 הקטע שלו עד שיעבור לפחות חצי סרט - לנגד העדשה. אלא ש"צייד הטרולים" הוא סרט שנמצא בכלל על התפר שבין פנטזיה להרפתקה, ובמקום תחושה של אימה יש בו תחושה של פליאה.

את הסיפור אפשר לסכם ממש במשפט: חבורת סטודנטים מתעדת גבר שנראה כמו צייד דובים ומנהג כמו ציד דובים, רק שבעצם הוא ציד טרולים. וכמו שבשנים האחרונות ראינו זומבים וערפדים וכיו"ב יצורים מיתיים שמקבלים טיפול אוהב, ככה מתייחס הבמאי אנדריי אוברדאל - שיתארח בפסטיבל אייקון אם אתם בעניין - למיתולוגיה של הטרול. באהבה, בקריצה, תמיד בכבוד.

רק עכשיו דיברנו על "מפלצות", וזה כבר סרט שני שמוציא את המין האנושי לא הכי טוב דווקא דרך המפגש שלו עם חיות זרות ומאיימות. תגידו מה שתגידו על חיבוק עצים, אבל תוסיפו לשניים האלה את "אווטאר" וקיבלתם טרנד שעושה יופי של סרטים.

• קיים בבלו ריי
• יוקרן בפסטיבל אייקון, החל מ-15 באוקטובר בסינמטק תל אביב
• סרט צעיר
  

6. Four Lions

בריטניה 2010

מטרולים לאריות, ומסרט שרק נשמע מפחיד לקומדיה שרק משתפרת ככל שהיא מצחיקה פחות. כלומר, שלא יהיו טעויות: יש קטעים היסטריים לגמרי בסיפור על

 ארבעת המוסלמים הבריטים שמתכננים לבצע פיגוע המוני. אבל העוקץ האמיתי טמון בישורת האחרונה, ושם כבר לא מדובר בפארסה מופרכת אלא בסאטירה נוקבת. אפילו קצת עצובה.

במאי הבדרך־כלל־טלוויזיה כריסטופר מוריס לקח אוסף של שחקנים אלמונים ותקציב של כלירה שטרלינג, והוציא מזה סרט עטור פרסים - מוריס עצמו זכה בפרס הבמאי ב־BAFTA - שנצפה מחוץ לממלכה בעיקר באולמות שהיה כתוב עליהם מבחוץ פסטיבל־המשהו. אתם רואים, בדיוק בגלל דברים כאלה דיברנו שם למעלה על סרטים מוזנחים.

• קיים בבלו ריי
• מסתובב בערוצי הסרטים / וידאו לפי דרישה של Yes
  

7. Everything Must Go

ארצות הברית 2010

"הכל חייב ללכת" הופץ במספר מצומצם של בתי קולנוע באמריקה, ובכך נמנע מהבדיחה המתבקשת "הכל חייב ללכת ישר לדי.וי.די", אבל אל תאמינו

 לאין־הייפ: מדובר בדרמה קומית שמבוססת על סיפור מאת ריימונד קארבר - אותו אחד מהסיפורים הקצרים שמרכיבים את "תמונות קצרות" של אלטמן - וכשהסרט הזה במיטבו, הוא אשכרה נראה כמו עוד אפיזודה מתוך הסרט ההוא. אז למה לא ראו אותו כמעט בשום מקום בעולם? להערכתי מפני שאפילו לשווק קומדיית טרור ג'יהאדיסטי זה יותר קל מלמכור לקהל הרחב את וויל פארל בהילוך שאיננו צחק־בקול־רם.

ניק (פארל) מאבד ביום אחד את העבודה שלו, את אשתו ואת ביתו. מה יעשה? יעבור לגור על המדשאה של עצמו, ילמד להכיר את השכנה החדשה (רבקה הול, "ויקי כריסטינה ברצלונה"), ויראה לנו אמריקה מדוכדכת וחסרת ביטחון שבה אפילו ביתך הוא כבר לא מבצרך. בשתי מילים? מר ומתוק.

• קיים בבלו ריי
• ירוק סרט צעיר
  

8. Cyrus

ארצות הברית 2010

הקאסט: ג'ון סי. ריילי, מריסה טומיי, קתרין קינר וג'ונה היל. הסיפור: ג'ון (ריילי) התגרש מג'יימי (קינר) והתאהב במולי (טומיי), אבל עכשיו מתברר שהיא

 מגדלת בבית סוציופת בן 21 (היל) שיעשה הכל כדי לשמור את אמא לעצמו. הבמאים: האחים מארק וג'יי דופלאס, שעובדים בקולנוע העצמאי כבר כמה שנים וסרטים (למשל Baghead). עכשיו אתם תודו שזה נשמע טוב, ואני אספר לכם ש"סיירוס" נצפה בעיקר בפסטיבלים של אינדי אמריקאי לפני שהוגלה למהדורות הביתיות.

כמו "הכל חייב ללכת", גם כאן יש טון שקשה מאוד לשים עליו את האצבע ואת הטריילר - קומדיה, דרמה וטרגדיה יוונית משמשים כאן בערבוביה - אבל הסרט מאוד עקבי בטון הלא עקבי הזה, והסך הכל הוא 91 דקות מהסוג שאני פשוט לא עומד בפניו. שוב בשתי מילים? אז חמוץ ומתוק.

• קיים בבלו ריי
• מסתובב בערוצי הסרטים / וידאו לפי דרישה של Yes
• מסתובב בערוצי הסרטים / וידאו לפי דרישה של Hot
  

9. Tucker & Dale vs Evil

ארצות הברית/ קנדה 2010

אם ראיתם משהו מפרנצ'ייז "המנסרים מטקסס", או לצורך העניין כל סרט שבו הילביליז משספים אנשים שנראים יותר טוב מהם, כל מה שאתם צריכים לדעת

 על ש"טאקר ודייל" זה שמדובר בקומדיית של טעויות ואימה בהשתתפות רדנקס ותיכוניסטים, רק בהיפוך תפקידים.

קומדיות אימה שבאמת מצליחות להצחיק זה אפילו יותר נדיר מסרטי אימה שבאמת מצליחים להפחיד, וכאן מתרחש הנס הזה. אבל קחו בחשבון שהוא לא מתרחש מיד: בהתחלה נדמה שכל הבדיחה כאן היא שההילביליז מפחדים מהעירוניים יותר משהאחרונים מפחדים מהם, ויש גבול לפוטנציאל ההצחקות של הקטע הזה. אבל רבע שעה בפנים מתברר שזה רק הבסיס שעליו בנה הבמאי אלי קרייג את קומדיית האימה הכי טובה - והכי מצחיקה, ועם הכי הרבה לב - מאז "זומבילנד". לא רע בשביל סרט ביכורים.

"טאקר ודייל" הוא גם סרט עצמאי, שיופץ בכמה בתי קולנוע בארצות הברית החל ב־30 בספטמבר (ובבלו ריי החל מנובמבר). זה הרבה אחרי שראו אותו בכמה מדינות באירופה, ואפילו אחרי שהוצע כ־VOD באמריקה, אבל הוא מהספורים ברשימה הזאת שעוד יכול להגיע לקהל הרחב. מגיע לו.  

• יוקרן בפסטיבל אייקון, החל מ-15 באוקטובר בסינמטק תל אביב
• מסתובב בערוצי הסרטים / וידאו לפי דרישה של Yes
  

10. Buried

ספרד/ ארצות הברית/ צרפת (דובר אנגלית), 2010

עם שחקן אחד (ראיין ריינולדס) ולוקיישן אחד (קבר, ולא אחד מהמרווחים האלה), "קבור" הוא ללא ספק הסרט החסכוני ביותר בנגלה הזאת. גם הסיפור

 לא בדיוק מבזבז טוויסטים: נהג משאית אמריקאי שעובד כקבלן בעיראק מוצא את עצמו קבור במדבר כשלרשותו רק מצית וסלולרי. מה הסיפור? לו ולנו יש שעה וחצי לגלות.

"תקציב הקפה ב'גרין לנטרן' היה שווה ערך לתקציב של Buried כולו", סיפר לאחרונה ריינולדס ל־ynet, ונראה שהוא לא הגזים בסנט. אבל כמה פולים שלא נתנו לבמאי רודריגו קורטז, זה הספיק לו בשביל סרט שלא צריך להיות קלאוסטרופובי כדי להיכנס ממנו להיפר־ונטילציה. ואני מתכוון לזה בתור מחמאה, כן?

• קיים בבלו ריי
• יוקרן בפסטיבל אייקון, החל מ-15 באוקטובר בסינמטק תל אביב
• סרט צעיר
  

11. The Loved Ones

הזכרתי ממש עכשיו את "המנסרים מטקסס", ובסרט הביכורים של הבמאי שון ביירן יש משהו מרוחם של פני־עור ובני משפחתו. אבל לעזאזל, "האהובים" הוא

 כל כך הרבה יותר טוב מהמקובל בפרנצ'ייז ההוא.

אנחנו מתחילים עם תאונת דרכים שהופכת נער בשם ברנט לאשם במותו של אביו, ממשיכים בנערה שאיתו ובאחת אחרת שהוא מסרב לקחת לנשף, ממשיכים בחבר של ברנט ובבחורה שאומרת לו כן, להפתעתנו ובעיקר להפתעתו - ואז זה נהיה סרט אימה, אז כאן הסתיימו תקצירינו. מה שכן, הנה משחק מחשבה לאחרי הצפייה: מי הם בעצם "האהובים" כאן? כי בשביל החמישה דולר אוסטרלי שלי, הם כל אלה שקורה להם משהו בסרט הזה. טוב, רע - הכל מאהבה. לפעמים יותר מדי אהבה.

אני צופה בהמון זוועתונים, מכל הסוגים, וזה מהטובים שראיתי בשנים האחרונות. דווקא מהמקום הכי שחוק - שוב תיכוניסטים שטופי זימה, ועוד בערב של נשף הסיום - ביירן מצליח להפתיע, לטלטל, להפחיד, אפילו לרגש. צ'ירז, מייט. 

• קיים בבלו ריי
  

12. The Human Centipede

הולנד 2009 (דובר אנגלית, גרמנית וגועלית)

פריקים של אימה בטח יודעים במה מדובר, ולא־פריקים בטח לא ירצו לדעת, אז נעשה את זה קצר: רופא גרמני עם קשר סגנוני ניכר לדוקטור מנגלה תופר שתי

 תיירות אמריקאיות ותייר יפני זה אל זו אל זו בשיטת הפה־לרקטום, ומייצר לעצמו את היצור שהעניק לסרט את שמו: נדל אנושי. מה, אמרתי מראש שלא תרצו לדעת.

מבקר הקולנוע רוג'ר איברט סרב להעניק כוכבים לסרט הזה, ואני יכול להבין למה, אבל אני רואה את זה בדיוק הפוך. לכו שנייה עם קו המחשבה הבא: אם ההגדרה הרחבה של אמנות היא יצירה ששופכת אור על אספקט כלשהו בנפש האדם, ואין ויכוח שהסרט הזה מאיר בזרקור את המקום הכי סדיסטי שלה, אז "הנדל האנושי" הוא - שוב, בהגדרה - אמנות האימה במיטבה. וחוץ מזה הוא אחלה סרט, אז שיזדיין המבקר הכי חשוב באמריקה בשני העשורים האחרונים.

טום סיקס, שיצר את "הנדל" אחרי שהוא והחבר'ה שלו חשבו על עונשים הולמים לפדופילים, כבר עובד על המשך ומבטיח שהוא "יגרום לראשון להיראות כמו פינוקיו". אני כבר לא יכול לחכות. 

• קיים בבלו ריי
  

13. Rubber

וזה סרט על צמיג פסיכוטי. כן, שוב.

ייאמר מיד: היציאה הפארודית־סוריאליסטית של המוזיקאי הצרפתי קוונטין דופיו היא מקרה קלאסי - אם כי קצת פחות קלאסי מ"הנדל" - של "לא לכל אחד".

 אבל תנו לו 82 דקות, והוא בתמורה יעניק לכם שורה של רגעים באמת מצחיקים (בכל זאת, אנחנו מדברים פה על צמיג שנכנס להתקפי זעם טלקינטיים שמאפשרים לו לפוצץ מוחות של אנשים), וגם את מונולוג הפתיחה הכי היסטרי ששמעתי מימי. לא אהרוס לכם את הראשוניות שבחוויה, רק ארמוז שהוא דן בנושא השרירותיות וכולל את השורה הבאה: "ב'הפסנתרן' של פולנסקי, למה הברנש ההוא צריך פתאום להסתתר ולחיות כמו כלב למרות שהוא מוזיקאי מפורסם? שום סיבה!".

אין דברים כאלה. נכון שאפשר להבין למה אין, אבל אין.

• קיים בבלו ריי
• יוקרן בפסטיבל אייקון, החל מ-15 באוקטובר בסינמטק תל אביב
  

14. Pontypool

קנדה 2008

גם דברים כאלה אין, אבל במובן כל כך שונה. מכירים את האתוס הקבוע של סרטי הזומבים המודרניים, מחלה מידבקת כלשהי שהסימפטומים שלה הם־הם

 הגורמים לזומביות? אז עכשיו דמיינו מין וירוס כזה, רק שהוא לא תוקף את הגוף או אפילו את המוח: הוא תוקף את השפה. את המילים שאנחנו אומרים.

הבמאי ברוס מקדונלד ("כביש מספר 61") עשה סרט קאמרי שמתרחש כמעט כולו בתחנת רדיו באונטריו, ושהתפקיד המשמעותי היחיד בו הוא של שדרן מזדקן (סטיבן מקהאטי, "השומרים") שמוצא את עצמו בלב סופת חרא. רעיון טוב שמבוצע פשוט יופי, ורק בגלל הרקטומים שהוזכרו לעיל, הבהרה: זה לא מפחיד בשיט. אבל זה מעורר וואחד מחשבה. 

• קיים בבלו ריי
  

15. Dean Spanley

ניו זילנד/ אנגליה 2008

נניח שיש דבר כזה גלגול נשמות. נניח גם שמישהו זוכר לפרטי־פרטים את חייו הקודמים, ובסוף נניח שבגלגול הקודם הוא היה כלב. האם הוא יצליח לבטא

 במילים את מה שכלבים מרגישים? יותר מזה: האם יש בעולם במאי שמסוגל לגרום למילים האלה להישמע כמו משהו חוץ מקלישאה נבובה?

טוב, יש. קוראים לו פרייז'ר טואה, והמילים שהוא שם בפה של סם ניל גרמו לי לבכות. רוצים לראות מה זה יעשה לכם? כרגע תסתפקו בסטנדרט־דפינישן, אבל יש דיבור על בלו ריי מתישהו בנובמבר.

ב"דין ספנלי", עיבוד לספר מאת לורד דנסני המנוח, יש תפקידים חשובים יותר מזה של ניל (הכל מתחיל בכלל מפיטר אוטול, בתפקיד ברנש זקן שמתחיל להתעניין בגלגול נשמות), אבל עזבו. את הסרט הזה רואים בגלל, בשביל - וקשה לי לכתוב את המילה המפורשת הזאת, אפילו אחרי חמישה חודשים, אבל גם לזכר - הכלבים.

16. Jack Goes Boating

ארצות הברית 2010

סרט הביכורים של פיליפ סימור הופמן כבמאי, לא תראו? בטח תראו, ותקבלו פשוטו כמשמעו: סרט שעוסק בברנש בשם ג'ק (הופמן, בתפקיד שמילא קודם על הבמה אוף־ברודוויי) שרוצה לצאת לשוט. רק שג'ק רוצה לעשות את זה עם מישהי, והוא כבר מבוגר ולמוד אכזבות וגם ככה ביישן, ובאמצע עוד תקועה לו איזו ארוחת ערב שהוא חייב לבשל בשביל ההיא - ואתם יודעים מה, התקציר עושה עוול לסרט/ מחזה הקטן־ממילא הזה. קוראים לו ג'ק, והוא רוצה לצאת לשוט. אתם לא צריכים לדעת יותר מזה. 

• קיים בבלו ריי
  

17. That Evening Sun

ארצות הברית 2009

יש סרטים שאתה פשוט יודע שתאהב רק על סמך הצצה בפוסטר. אני ראיתי גב של סבא שלובש גופיית סבא, וישר ידעתי.

קצת כמו "גראן טורינו" המצוין ו"הארי בראון" המאכזב, גם כאן יש לנו עסק עם

 גבר זקן - דגש על גבר לא פחות מאשר על זקן - שיוצא למה שנראה כמו הקרב האחרון שלו. במקרה דנן זאת החווה שלו, שבנו השכיר לזרים מוחלטים בזמן שהוא עצמו היה תקוע במקום האחרון שמתאים לו: בית אבות.

בגיל 84, אחרי מועמדות לאוסקר על "עד קצה העולם", האל הולברוק היה צריך לקבל את הפסלון שלו על ההופעה הזאת. כל השבחים מגיעים גם לבמאי סקוט טימז, בסרטו הראשון באורך מלא: האיש לקח סיפור קצר מאת וויליאם גיי וחילץ משם גלריה שלמה של דמויות שאי אפשר לפטור במונחים של טוב ורע, או לפתור במונחים של אשמה וחפות. ולא רק זה, הוא עוד עשה את זה סביב סבא בגופיית סבא. 

• קיים בבלו ריי
  

18. Let Me In

ארצות הברית 2010

אם אתם יודעים מה טוב, ראיתם את המקור השוודי "הכנס את האדם הנכון" - ואם אתם מוכנים להאמין שרימייק יכול להשתוות למקור, ובמובנים מסוימים גם לעלות עליו, תראו את הגירסה האמריקאית שביים מאט ריבס ("קלוברפילד".

 וכן, עד שראיתי את הדבר הנהדר הזה גם אני חשבתי שכל הקרדיט על ההוא מגיע לג'יי.ג'יי אברמס).

הסיפור, שאתם כבר אמורים להכיר, הוא על חברות בין נער לנערה שזה אפילו לא ספוילר לגלות מראש שהיא מעדיפה דם על פני פפסי (קלואי מורץ, ההיא שהיתה הדבר הכי טוב ב"קיק אס"). במקום בסקנדינביה אנחנו בלוס אלאמוס, אבל עדיין באייטיז, עם הבידוד האלקטרוני והמלחמה הקרה - ואם האווירה לא איבדה כלום במעבר לאמריקה, אז הסיפור הרוויח מפיתוח הרבה יותר משמעותי בדמותו של בן־הלוויה המבוגר שצמוד אל הערפדונת (ריצ'רד ג'נקינס, שאני חולה על התחת שלו מאז "האורח").

המקור היה יצירת מופת קטנה, סרט אימה שהוא גם פיל־גוד־מובי; זה אותו דבר, רק בשפה שאתם מוכנים לראות בה סרטים.

• קיים בבלו ריי
• מסתובב בערוצי הסרטים / וידאו לפי דרישה של Yes
  

19. Montevideo God Bless You

סרביה 2010

רוצים את זה בארבע מילים? הייתי הולך על "'סינמה פרדיסו' עם כדורגל". רוצים יותר? אז בלגרד, שרק עכשיו מתאוששת ממלחמת העולם הראשונה, בטירוף

 לקראת אירוע שייערך בקרוב המונדיאל במונטבידאו: המונדיאל הראשון. אורוגוואי 1930.

עיתונאי הספורט ולדימיר סטנקוביץ' כתב ספר על מה שהלך בכדורגל הסרבי (או ליתר דיוק, על מקומו בתמונה הגדולה יותר של הכדורגל היוגוסלבי) באותן שנים, דראגאן ביילוגרליץ' עיבד אותו לסרט בכיכוב המון אנשים ששם המשפחה שלהם נגמר ב"יץ'", והתוצאה היא טריפ ספורטיבי־נוסטלגי שיעשה נעים בגב של כל חובב כדורגל.

כלומר, יש להניח. אני לא סובל כדורגל, ונהניתי טילים, אז זה פשוט היסק מתבקש. ואם כבר מדברים:

20. The Damned United

בריטניה 2009

אם יש ההפך מ"יברך אותך אלוהים מונטבידאו", זה זה: מייקל שין ("פרוסט/ ניקסון") הוא מנג'ר לידס יונייטד, בראיין קלוף, שנכנס לתפקיד באמצע שנות

 ה־70 אחרי דון ריווי (קולם מיני מ"לאייר קייק"). וזאת כבר בעיה, כי ריווי זכה בקבוצה למעמד אגדי מצד אחד, ולביקורת קולנית מצד קלאף מאידך. כמובן שהמעבר של המנג'ר החדש מדרבי קאונטי הקטנה עובר לגמרי לא בשקט, ומכאן והלאה זה כבר לא סיפור על כדורגל: זה סיפור על האגואים שמאחוריו.

ב"מונטבידאו" מדבר הילד־קריין על ימים שבהם הכדורגל "לא היה משחק שבו הצופים העניים עוקבים אחרי השחקנים העשירים, אלא להפך"; "יונייטד" מדבר על הסבנטיז, עדיין הרבה לפני שכל מיני חבר'ה מקטאר התחילו לרכוש כל מיני קבוצות מאנגליה, ואומר ששום דבר לא היה תמים בספורט הזה כבר אז.

• קיים בבלו ריי
  

21. Senna

אנגליה 2010

השם איירטון סנה הוא בהחלט לא נוסטלגיה בשבילי - מעולם לא הייתי חובב ספורט מוטורי, והקשר העיקרי שלי לברזיל הוא שפעם ראיתי את "עיר האלוהים"

 - והאמת היא שצפיתי בדוקומנטרי הזה בעיקר מפני שג'רמי קלארקסון אמר ב"טופ גיר" שהוא מגניב. והוא אכן מגניב, אבל לא במובן שחשבתי. ציפיתי להתפלפלות בנושאים כמו מהירות וגבריות והתגרות במוות; קיבלתי תיעוד מרתק של החברות שהפכה ליריבות בין סנה לנהג הצרפתי אלאן פרוסט. ברור שדמותו של סנה (ובכלל זה מותו על המסלול ב־1994) מנותחת כאן מכל הכיוונים, אבל מבחינתי זה שוב המקרה של "יונייטד": מצאתי עניין רב במה שקורה מאחורי הקלעים של ענף שלא מעניין אותי. אם אתם ספורט־מוטוריים באוריינטציה, חזקה עליכם שבכלל תשפריצו ניטים.

• קיים בבלו ריי
• סרט צעיר
  

22. The Tillman Story

ארצות הברית 2010

בשנת 2002 החליט פאט טילמן, כוכב פוטבול ממכללת אריזונה סטייט שהפך למקצוען באריזונה קרדינלז, לסרב לחוזה־המשך בסך 3.6 מיליון דולר ולהתגייס

 לצבא. למה? עד היום לא ממש ברור, וזאת נקודה משמעותית בחייו, בסרט שנעשה עליהם - ובמותו.

באפריל 2004 נהרג טילמן באפגניסטן ועוטר כגיבור מלחמה. זמן קצר לאחר מכן החלו בני משפחתו להבין שלא היה כאן אקט של גבורה, אלא מה שנקרא אצלנו ירי כוחותינו. מאז, במהלך שספק אם יש לו מקבילה באיזשהו מקום בעולם, מנסה משפחת טילמן להוכיח שבנה הבכור לא היה שום סוג של גיבור. רק קורבן.

אמיר בר־לב, דוקומנטריסט עם שורשים ישראליים שביים גם את "הילדה שלי יכולה לצייר את זה" (לכו גם על זה אם עוד לא יצא לכם), הוא היוצר של הדוקו המטלטל הזה. וכאן אני כבר לא בטוח שחיבה לפוטבול תשנה משהו בחוויית הצפייה.

• קיים בבלו ריי
• סרט צעיר
  

23. Bronson

בריטניה 2008

אגב סיפורי חיים בלתי אפשריים, מה דעתם על ברנש שנכלא לשבע שנים, עושה מספיק שטויות ומפרק מספיק אנשים בשביל להאריך את תקופת המאסר

 ל־34 שנים, מתוכן 33 בבידוד - ומתישהו באמצע מאמץ את זהותו של צ'ארלס ברונסון? כי זאת הביוגרפיה של מייקל פיטרסון, אחד האסירים הנודעים (אני מניח שראוי להוסיף כאן "לשמצה") בהיסטוריה של בריטניה.

טום הארדי ("התחלה". וגם "רוקנרולה", אבל אל תזקפו את זה לגנותו) דפק את הרוברט דה נירו ופיתח פיזיות די משוגעת כנדרש מהתפקיד, ואילו הבמאי הדני ניקולס וינדיג רפן הוכיח שלוש שנים לפני "דרייב" שהוא יודע גם באנגלית. סרט כלא מוזר וחזק, מצחיק ומייאש, שיש לו הרבה דברים להגיד על העולם הזה. ונחשו מה? רובם חרא.

• קיים בבלו ריי
  

24. The Escapist

אנגליה/ אירלנד 2008

לא יוצא לי מהראש, הסרט הזה שראיתי רק אחרי החדש של אותו במאי, רופרט וואייט - "כוכב הקופים: המרד". לפני שנמשיך אני חייב לנדב את העובדה שאני

 פשוט לא עומד בפני סרטי כלא, וזה אולי גורם לי להערכת יתר מסוימת, אבל האמת? לא נראה לי שזה היה הגורם המכריע בכך שגם הסרט הזה גרם לי לבכות. ועוד בדיוק בשוט האחרון, משהו שלא קרה לי מאז "חיים של אחרים", אבל לא חשוב עכשיו.

בריאן קוקס ("השעה ה־25") לקח פרס BAFTA מוצדק לגמרי על התפקיד של פרנק, אסיר שמגלה אחרי 12 שנה בפנים שבתו התמכרה לסמים - ומחליט לברוח ולהציל אותה, יהיה מה שיהיה. אלא ש־The Escapist הוא לא סיפור בריחה של אסיר אחד אלא של קבוצה, עובדה שאנחנו נחשפים אליה בעריכה צולבת: ציר זמן אחד הוא כל מה שהוביל אל הבריחה, והשני הוא הבריחה עצמה.

יותר מזה יהיה פשע להגיד, אז אני לא, אבל תקשיבו טוב: לא משנה כמה התלהבתם מ"כוכב הקופים", הוא ללא ספק הסרט השני הכי טוב של רופרט וואייט.

• קיים בבלו ריי
  

25. Mother

קוריאה הדרומית 2009

את הטוב ביותר בחבילה הזאת שמרתי לסוף: סרט על אישה בגיל העמידה שיוצאת להוכיח את חפותו של בנה המפגר, שמואשם ברצח. נשמע על הפנים,

 נכון? אז זה רק בגלל שעוד לא ציינתי את מילות המפתח. בונג ג'ון־הו.

לפני שנה נשפכתי כאן על "המארח" ובעיקר על "זיכרונות מרצח" של מי שלדעתי ניצב בראש הגל הקוריאני החדש, ו"אמא" לא רק מיישר קו עם "זיכרונות", אלא גם משמש לו מין יצירה משלימה: עוד חקירת רצח שפחות עושה צדק עם הקורבן, ויותר טורפת את החיים של החוקרים. ב"זיכרונות" הם היו שוטרים; כאן היא אמא.

בונג ג'ון־הו מסוגל לעבור דרך כל הקשת של הרגש האנושי לא רק בסרט אחד, אלא בסצנה אחת ולפעמים גם בשוט אחד. תנו לו רק 30 שניות - רק את השוט הראשון של "אמא" - וכשתראו אישה קשת יום עושה את הדבר האחרון שמצופה מאישה קשת יום לעשות ב־30 השניות הראשונות של סרט, אני מניח שתבינו על מה אני מדבר.

129 דקות אחר כך, כשתבינו מה בעצם היה הקטע בשוט הראשון ההוא, אני מקווה שתמלמלו בדיוק את מה שאני מילמלתי מול כותרות הסיום. פאקינג יצירת מופת. 

• קיים בבלו ריי
• מסתובב בערוצי הסרטים / וידאו לפי דרישה של Yes