שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איור: Shutterstock
    "פעם הסתדרו בלי ריטלין": האם זה הפתרון הקל?
    הורים שנותנים לילד שלהם ריטלין נאלצים לספוג לא מעט ביקורת. האם הם באמת עושים לו עוול ומכריחים אותו לבלוע תרופה לחינם? דני גיל, שנאלץ "להסתדר" בילדותו בלי ריטלין, חושב שהעוול הוא דווקא לאלו שלא מקבלים - וסובלים בביה"ס

    רבות דובר כבר על ריטלין: על תרופת הפלא שרבים רואים בה סם ואחרים את הפלא; על הטענה שפעם ילדים הסתדרו מצוין גם ללא הכדור; על הטרנד של ההורים ומערכות החינוך לברוח אל ה"פתרון הקל" ולהימנע מהתמודדות אמיתית.

     

    בין שהילדים שלכם זקוקים לריטלין ובין שלא, בין שאתם נותנים להם ובין שלא, על הריטלין, מתברר, יש לכולנו מה להגיד. האם יכול להיות שאנו מטפחים טרנד חדש אשר יוצא נגד הריטלין וסופו למנוע את הכדור מהרבה ילדים שדווקא זקוקים לו?

     

    קראו עוד על ריטלין :

     

    הטענה: פעם ילדים הסתדרו בלי

    אני זוכר את כאב הבטן של הבוקר, כאב של חרדה צפה, כמעט של בחילה. אני זוכר את הדרך לבית הספר, את המורה שמדברת ומדברת, אני זוכר משהו בסגנון "יכול אבל לא רוצה", אני זוכר מורה שיושבת איתי לשיחת ארבע עיניים בסוף כיתה ג' ומבשרת לי על משהו דרמטי - רק שלא הבנתי מה.

     

    אבא שלי ידע לספר לי אחר כך שאני לא עולה לכיתה ד', אז נשארתי שוב בכיתה ג', כדי להבין שוב שאני לא מבין כלום ולדעת בביטחון מלא שאני כישלון חסר תקנה, לא רק מול קבוצת השווים לי אלא גם מול קבוצת הצעירים ממני.

     

     

    אני חושב שאני מהבודדים שיכולים למצוא בפייסבוק את כל הילדים שלמדו איתי בכיתה א'. אני זוכר אותם בשמותיהם המלאים. ככה זה עם טראומות, וככה ילדים עם הפרעות קשב קשות "הסתדרו" פעם בלי ריטלין.

     

    הטענה: ההורים מכריחים את הילדים לבלוע ריטלין

    נו טוב... אלא שהורים "מכריחים" את הילדים גם ללכת בבוקר לבית הספר, כלומר ילדים הם ילדים והם לא תמיד יכולים להיות מקבלי ההחלטות. השאלה כמובן היא מהי טובת הילד.

     

    מהיכרותי עם ילדים בעלי הפרעות קשב, הריטלין נחוץ להם כפי שאדם כבד ראייה זקוק למשקפי הראייה שלו. מהיכרותי עם הורים לילדים בעלי הפרעות קשב, ההחלטה לתת את הריטלין לעולם אינה פשוטה ומי כמוהם מכירים בתופעות הלוואי.

     

    מי שיוצא באופן גורף ונחרץ כל כך נגד הריטלין, שיחשוב לרגע על הילדה הזאת בת השמונה - עם הריטלין היא ילדה ככל הילדים (שאוכלת יותר בערב ופחות בצהריים), אבל בלי הריטלין היא לא שם, לא שייכת, חווה כישלון על כישלון, מעבירה כך יום ועוד יום ומטפחת דימוי עצמי שלילי, הרסני. אז לתת או לא לתת? ההחלטה לתת היא באחריות ההורים, אבל גם ההחלטה שלא לתת היא באחריות ההורים.

     

    גם לי יש חלום למערכת חינוך יצירתית ואמיצה, שבה ילדים היפראקטיביים, לצורך העניין, ישולבו בשיעורי ספורט ברוב שעות היממה. יש לי חלום שבו הילדה המעופפת הזאת תרקוד בשיעורי מחול במקום לבהות בתרגיל כפל מאונך ומצדי שלא תדע חשבון אף פעם.

     

    מאחר שהחלומות שלי הם יותר מדי שלי, ומאחר שמחר בבוקר ילדים בעלי הפרעות קשב קשות ייאלצו לשבת בכיתה ולהמתין 45 דקות כדי לשמוע צלצול אשר מבשר על הפסקה במקרה הטוב או על שיעור חדש במקרה הרע, מותר שנשקול ברצינות לסייע להם לעבור את היום ועוד יום הזה? כל עוד אנו יכולים?

     

    מותר שנשקול ברצינות לסייע להם לעבור את היום הזה? (צילום: shutterstock)
    מותר שנשקול ברצינות לסייע להם לעבור את היום הזה?(צילום: shutterstock)

     

    הטענה: ריטלין הוא ה"פתרון הקל"

    ילד שנוטל ריטלין בבוקר לא רוצה לראות אוכל עד שעות הערב המוקדמות, או המאוחרות אפילו, תלוי בסוג הכדור. ילדים שחוזרים לספסל הלימודים לאחר חופשת הקיץ חוזרים גבוהים יותר ועם לחיים עגולות. הם אכלו משהו בחודשיים שבהם היו ללא הכדור. תופעות הלוואי

    של הריטלין ידועות להורים שנותנים לילדים את הכדור. הם לא צריכים לקרוא על תופעות הלוואי שמופיעות על נייר האריזה.

     

    תסמכו עליהם שאם בחרו בכל זאת ב"פתרון הקל", מן הסתם הייתה זו החלטה שהתקבלה בכובד ראש ולא בקלות ראש. והם לא צריכים את מאירי העיניים ומטיפי המוסר שיוסיפו להם לרגשות האשם. וגם אם נתעלם מתופעות הלוואי, תמיד תהיה שם המחשבה המציקה הזאת, שעם כל הנפלאות שהכדור הזה מביא עמו, אולי הוא גם חוסם את הילד מלהיות הוא עצמו, להתפתח בזכות הייחודיות שלו? מי יודע באמת אם אמינם היה גדל להיות אמינם אם היה בולע ריטלין בילדותו.

     

    הורים שבוחרים לתת לילדים שלהם ריטלין מקבלים את ההחלטה באופן רציונלי, מתוך שיקולים של רווח והפסד, וטוב שכך.

     

    הטענה: הבעיה לא בילדים, אלא בהורים

    העוול שנגרם להורים שבוחרים במתן הריטלין עבור ילדיהם, בשל הביקורת של הסביבה, מוזן מהדמיון הקיים בין הפרעות קשב אובייקטיביות לבין הפרעות רגשיות שהן תוצאה של הורים הזקוקים בדחיפות להדרכה.

     

    אנו, ההורים בעידן המודרני, מודעים להשפעה העצומה שיש לנו על האופן שבו יגדלו ילדינו: האם יגדלו להיות ילדים מפויסים או מתוסכלים; בטוחים או מתגוננים; עצמאים או מפונקים? לא פעם קורה שאנו במיטבנו, ואנו יודעים לומר לילד שלנו בדיוק את מה שיחזק אותו או ירגיע אותו, והתוצאות מוכיחות לנו את גודל השפעתנו על הילד.

     

    כיוון שכך, רבים מניחים שהכול מתחיל ונגמר בנו ההורים, ו"אם רק היית נותנת לי את הילד שלך ליומיים, הייתי כבר יודעת כיצד לפייס אותו, להכיל אותו, להעצים אותו".

     

    אנו בהחלט צריכים להיזהר במתן ריטלין שלא לצורך וכתוצאה מטרנד, אלא שבאותה המידה עלינו להיזהר למנוע את מתן הריטלין כתוצאה מטרנד נגדי. לפעמים נראה שרזים אינם יכולים להבין שמנים, עשירים אינם יכולים להבין עניים, אני לא בטוח בכך. אבל אני משוכנע שעל כל אחד מאיתנו להיות צנוע כאשר הוא חווה דעה על זולתו, כל עוד לא היה במקומו.

     

    הכותב הוא בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה, אב לשניים, מחבר הספר "אלוהים בגובה העיניים" ומנהל הפורום באתר סופר-דדי.



     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""פעם הסתדרו בלי ריטלין": האם זה הפתרון הקל?"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עלינו להיזהר למנוע את מתן הריטלין כתוצאה מטרנד נגדי
    צילום: shutterstock
    דני גיל
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים