שמאל ימין שמאל

צה"ל הוקם כדי להגן על גבולות מדינת ישראל, ועל הדרך לאחד את העם בכור היתוך חברתי שבו כולם אחים לנשק וערבים זה לזה. "הצבא הוא המסגרת היחידה שבה נעלמות כל המחיצות העדתיות, המפלגתיות, המעמדיות והאחרות, וכל חייל שווה לשני", אמר דוד בן־גוריון, שהאמין כי אחוות לוחמים תוביל במורד הדרך לסולידריות חברתית. הוא טעה.

המחיצות העדתיות, המפלגתיות והמעמדיות שבן־גוריון רצה לרסק עדיין חיות ובועטות חזק מאי פעם, ופיתרון מוסכם על עצם ההגדרה של גבולות מדינת ישראל נראה רחוק מאי פעם. כתוצאה ישירה משני התהליכים (או ליתר דיוק האין־תהליכים) האלה, צבא ההגנה איננו גורם מאחד: 63 שנים אחרי הקמתו הוא משקף את הפילוג בחברה האזרחית במקרה הטוב, ומגביר את הפילוג הזה במקרה הרע.

הקרב על הצבא בעיצומו(צילום: AFP)

בלי לספור את קולות החיילים, כל ישראלי מכיר את החלוקה הפוליטית של חטיבות הלוחמים. את הצד החילוני־שמאלי של המפה, שבעבר כבש את שורות צה"ל ואת היחידות המובחרות, ניתן למצוא היום בעיקר בנח"ל ובצנחנים. בחטיבות כפיר וגולני שולט במובהק הצד הדתי־ימני. גם ביחידות המובחרות ובצבא הקבע נמצא אחוז הדתיים־ימניים בעלייה מתמדת בעשור האחרון, ולפרק הזמן הזה יש משמעות מיוחדת מבחינתי, כי לפני עשר שנים הייתי בעצמי חילוני ביחידה מובחרת.

בצוות שלי - פלוס־מינוס 15 לוחמים - היו קיבוצניקים, מושבניקים, עירניקים, דתיים, ויוצאי תנועות נוער שלפני 16 שנים חלמו על שלום בכיכר שעדיין נקראה על שמם של מלכי ישראל. אחוות הלוחמים איחדה אותנו, והשכיחה מהר מאוד את הרקע שממנו הגיע כל אחד מאיתנו. את המילה "משתמט" רובנו לא הכרנו, והתגייסנו פשוט כי הבנו שהדרך להיות אזרח ישראלי מתחילה בלהיות חייל ישראלי. כן, מה אתם יודעים, פעם גם לחילונים הייתה אידאולוגיה.

בהשבעה שלנו לא היו כרזות בעד או נגד כלום. היו רק M-16 ותנ"ך. את הראשון לקחנו איתנו לכל מקום, ואת השני השארנו בארונית חלודה. לא היה זמן לדבר על פוליטיקה או דת. היו התראות ופיגועים, והיינו אנחנו, שהוצבנו שם ביניהם. ידענו שאנחנו עושים את הדבר הנכון. לא היה לנו צורך ברבנים או בפרזנטורים שיגידו לנו את זה.

בימים של מלחמות האין־ברירה זכה צה"ל לכינוי "צבא העם". היום, כשחצי מהעולם מנסה להביא לאזור שלום אין־ברירה, צה"ל נחלק ליחידות של יפי נפש עם פרחים בקנה ובנות בצריח מצד אחד, וליחידות של חזון ארץ ישראל השלמה ושמירת כשרות ושבת מהצד השני. לכאורה אין עם זה בעיה, ואפשר אפילו לטעון שיש בזה היגיון, אבל כשקוראים את האותיות הקטנות של החוזה הנעלם מאחורי "חוק גיוס חובה" מבינים דבר חשוב: כשצה"ל לא עסוק בתורנויות מטבח ובשמירות, הוא שולח את הלוחמים ביחידות המפולגות האלה להרוג ולהיהרג. ואם בגוף שאמון על משימות כאלה אין קונצנזוס אפילו לגבי השאלה איפה לעזאזל נמצאים הגבולות שאנחנו אמורים להגן עליהם, אנחנו בבעיה.

בימיו של בן־גוריון לא נלחמו על גבולות: נלחמו על עצמאות. כל הארץ הייתה חזית, וכל העם היה צבא. היום, כשצה"ל עושה פעולות שיטור ופינוי, החזית מתנהלת בפתח ביתו של מגזר אחד: המתנחלים. וככל שציבור המתגייסים המתנחלים גדל, כך גדלה גם השפעתו על המערכת הצבאית. זאת דמוקרטיה. אלא שבינתיים יש מי שמנצל את הדמוקרטיה כדי להעמיק את הפילוג, ובין פקודות צה"ל, שאמורות להיות נקיות מפוליטיקה כיאה לגוף מבצע (ע"ע "להרוג ולהיהרג"), התחילו להסתנן פקודות שמקורן לא בתורת הלחימה אלא בתורה מסיני.

לא משום מקום החליט הרמטכ"ל שבמקום "יזכור עם ישראל" הוא מעדיף את "יזכור אלוהים"; אלה שנושאים בנטל הביטחון מקבלים עוד ועוד פקודות שאחריהן לא עומדים גנרלים אלא רבנים. הפילוג הפך למלחמת דת, וכמו בשאר המלחמות של העשור האחרון, גם למלחמה הזאת הגיע צה"ל לא מוכן. כשביום בהיר אחד מוחים בגופם עשרה צוערים בבה"ד 1 בגלל שירת נשים, אתה מבין שהטון הצורם מגיע לא מהסולנית הנרגשת של הלהקה הצבאית אלא מעומק הקרע שנפער בתוך צה"ל. תגידו שאני מוציא דברים מפרופורציה, ואגיד לכם שלא יעזור כלום: חיילים שלא מצליחים לשבת יחד באותו אולם לא יצליחו גם לנצח במלחמה.

הכל התחיל מסרבני המצפון של האינתיפאדה השנייה, שחיפשו את ערך הסולידריות במקומות כמו שייח ג'ראח במקום בשורות צה"ל, ועירערו את החובה שבחוק גיוס חובה. בזמן שהצד הדתי־ימני מייצר סיפורי גבורה צבאית של אנשים כמו רס"ן רועי קליין ז"ל, שקפץ בצעקת "שמע ישראל" על רימון שנזרק לעבר חייליו, הצד השמאלי־חילוני - זה שפעם ידע לייצר גיבורים כמו יצחק רבין ואהוד ברק - מייצר סיפורי גבורה אזרחית של מפגינים, חרמות אמנים ומחאות חברתיות.

אחרי אירועי "חומת מגן", שהגבירו את הסרבנות האידאולוגית נגד השהות בשטחים, הגיעה ההתנתקות והולידה סרבנות אידאולוגית בעד השהות בשטחים. ובעוד מוחו של הצד השמאלי־חילוני נשטף במכונה משומנת היטב של "חוות דעת בינלאומיות", מוחו של הצד השני נשטף במנגנון משומן היטב של רבנים, מכינות ואמונה בכך שאלוהים נתן לנו חזקה על הארץ הזאת. כך נוצר מצב שבו המוזות רועמות והתותחים שותקים. או לפחות שותקים בינתיים.

המון דברים קרו מאז ההתנתקות. התחלפו ארבעה שרי ביטחון, נבחרה ממשלה עם גוש ימני מובהק, והחל לכהן נשיא אמריקאי המשוכנע שהקפאת הבנייה בהתנחלויות היא תחילת הדרך לסיום הסכסוך במזרח התיכון. באותן התנחלויות עצמן נלחם צה"ל בטרור ערבי ובטרור יהודי דוגמת "תג מחיר", והוא אורח שנשאר הרבה מעבר לזמן שציפה בכביש 60 ובהתיישבויות איו"ש -יהודיות או ערביות. בצד השני, הטנקים שהיו אורחי כבוד בכיכר מלכי ישראל פינו את מקומם לטובת מסיבות רחוב ותחרויות ריצה בכיכר רבין. בצד הזה של הקו הירוק הוקיע העם את המיליטריזם, והצבא הפך לאורח לא רצוי.

אל תוך חוסר האיזון הזה מתגייסים חיילים שאמורים לשים את דעותיהם בצד, לאחוז נשק ולשרת את המדינה. ואם צבא הטרוגני משמר את ריבוי הדעות מעצם הווייתו, הרי שדווקא ההומוגניות המאפיינת יותר ויותר יחידות מעמידה סימן שאלה גדול לגבי אחידות והצלחה בביצוע המשימות. צה"ל רגיל לתפקד במצב שבו יד שמאל לא יודעת מה עושה יד ימין. לא במצב שבו הראשונה פועלת נגד השנייה.

כשהטון הצורם של הסולנית מבה"ד 1 עוד מהדהד בכל פינה בצבע ירוק זית, נותר לנו רק לחכות שהגברת במדי הדקרון תסיים את השיר ואלפי אצבעות יישלחו אל אלפי בתי הדק. רגע לפני שישחררו עוד קליע, צריך לעצור ולשאול: האם הכדור הזה יתעופף אל הכתובת בשם מדינת היהודים, או בשם הדת שלהם?