זהות בלי קול: הקהילה הביסקסואלית זקוקה לייצוג

אף אחד לא באמת מכיר ביסקסואלים. מדובר בזהות הנעלמה ביותר בכל הלהט"ב. לא רואים אותנו כי לא רוצים לראות. כמעט בכל ישיבה הנוגעת בצרכים קהילתיים, עולה הצורך במידע בכדי לאתר צרכים ורצונות. אין מספיק מידע על בי, אין מידע כלל.

עוד בנושא בערוץ יחסים:

• אני לא הומו מוחלט. יותר כמו ביסקסואל
  

לא התנדבתי לגלות לחברה שלי שאני ביסקסואל

אנג'לינה או בראד? בחירתו של ביסקסואל

זו הזרוע המוזנחת ביותר של הלהט"ב ובעיניי כמובן, גם הזהות המורכבת ביותר כי היא לא לפה ולא לשם. במקום בו לא בהיר ולא ברור, שולטים פחדים. ובמקומות בהם שולט הפחד, קיימת מצוקה נפשית אמיתית וחסרת מענה. זו אולי הזהות הכי מורכבת שיש, כי העולם כולו עובד על הפרדות – גבר/אישה, הומו/לסבית/הטרו. האמצע, המקומות הלא לגמרי מוגדרים על המפה, תמיד יותר קשים להבנה ומעוררים יותר פחדים מסביב.

אין מספיק מידע מחקרי

חלק מן הבעיה קשור כמובן בהיעדר המידע ובצורך במחקר מעמיק שיבחן את הזהות הביסקסואלית לעומקה, ימפה את הבעיות, כולל התסמונת הפוסט טראומטית שחווה כל אדם עם היציאה מהארון, על פי המחקרים הקיימים.

יש צורך עז בתחילתה של התארגנות שתכוון לצרכים הנכונים לקהילה הזו כולה, ללא קשר לשיוך פוליטי. צריכות להיות פעילויות, אפילו פיקניקים בעונה המתאימה, כדי לשמש תמיכה אמיתית לאנשים ביסקסואלים ופאנסקסואלים (עיוורי מגדר).

הקירות סוגרים עלינו

יש קבוצה אחת שאינה משויכת פוליטית, הנפגשת פעם בשבוע ועוד אחת לנוער. ואין לנו מידע על כמה עוד צריך. אני חושבת שחלק מהבעיה היא הקירות עצמם. אם המסיבה היא לנשים בלבד או שהיא הטרוסקסואלית, היא לא עונה על 50 אחוז ממי ומה שאני. ולכן, אם הקירות היו ביסקסואלים, אולי הייתי מרגישה נוח בהרבה לדבר עם מי שבא לי לדבר, ולהתחיל עם מי שיבוא לי להתחיל, בין אם זה איתו או איתה.

אני יכולה רק להניח שכפי שאני ארגיש במסיבות, ירגישו גם בפעילויות חברתיות אחרות. צריך להחליף את הקירות לקירות מכילים ביסקסואליות, מכילים נזילות, ואז אולי תתגלה הקהילה, שאני בטוחה שקיימת ושותקת.

השתיקה הזו, ההישארות בעולם הסטרייטי והויתור על האופציה השנייה, מעידה על קושי עז לממש את כל מי ומה שאנחנו חושקים בו בלי לפחד משום תוצאה. החופש שלנו עדיין מוגבל מאוד על ידי מה יחשבו ומה יגידו, ועל כן נוח בהרבה להישאר בארון ולצוד עם הבעל מדי פעם מישהי לשלישיה, בלי לספר לאף אחד שזה לא באמת מספק אותך.

זו בחירה לגיטימית ויש לה מחירים, אבל הייתי שמחה אם לא היו מחירים קשים כל כך לבחור אחרת. להיות ביסקסואלית צריך להיות קל יותר, צריך להיות משהו שכבר לא מעורר תהיות בשלב הזה של התפתחות הקהילה, ועדיין, זה לא ככה.

מי ינאם הפעם?

מדי שנה מחפשים ייצוג לקהילת הבי על במת הנואמים במצעדי הגאווה, ולא פעם ניסו גורמים פוליטיים ורדיקליים לחטוף את הייצוג הזה. לא פעם ולא פעמיים הצטיירה התמונה כי קהילת הבי היא שמאל רדיקלי וקיצוני – ולא כך הוא. מדובר בהמון אנשים, שרובם אינם מכירים את פעילי השמאל הנ"ל, שאינם משתמשים בזהותם הביסקסואלית בכדי לשמש שופר לאג'נדה שמאלנית קיצונית.

הייתי רוצה מקומות כאלה בהן אוכל להרגיש שהגעתי למקום בטוח, למקום בו מותר לי להיות כל כולי בכל רגע נתון. אולי זה גם עניין פנימי, ובוודאי שיש קשר, אבל כשאתה בין העולמות הגיוני שהחלק הפנימי בך יתהה לעצמו מה לצנזר בכל סיטואציה, וכמה.

לא לכולם קל להבין שאני גם וגם, ולא לכולם קל להבין שאני גם בין המינים וגם בין המגדרים, שזה שילוב נוזלי במיוחד. זה כנראה חלק מלהיות ביסקסואל, לחיות עם כל הקולות בפנים שמושכים בכיוונים שונים, שפותחים אופציות במקום לסגור, שלא ממש רואים גבולות ממטר.

את ההוראות קראתי, במילים אחרות, ואין שום סיכוי שאפעל לפיהן. בטוחני שיש עוד אנשים שמשלמים על הבחירה הזו את המחיר, והייתי שמחה לפגוש אותם ולהחליף את העולם המוחלט, בכזה שמכיל אנשים כמוני בנינוחות וללא מאמץ.

לכל הכתבות, העדכונים והסקרים - עקבו אחר עמוד הפייסבוק שלנו

ענת אבישר היא ראש מערך קשרי חוץ באגודת ההומואים, הלסביות, הבי והטרנס בישראל.