חג החירות, גם להורים: 8 צעדים שיוציאו אתכם לחופשי

פסח הגיע ושוב נשב יחדיו, כל משפחה בהרכב הייחודי לה, נקרא את ההגדה ונספר את הסיפור המופלא של יציאת מצרים. בעוד החוקרים מתווכחים ביניהם על אמיתות הסיפור, היה או לא היה, אני קוראת בו שוב ושוב ובכל פעם מגלה מחדש עד כמה הסיפור מדבר למעשה על ההתנהגות האנושית באשר היא, המתרחשת מאז ועד עצם היום הזה.

40 שנה הלכו בני ישראל במדבר, בחום יוקד ובתנאים קשים מנשוא. לא פעם איבדו אמונתם במשה, באלוהים ובכל המסע הארוך והמייגע הזה, שלא רואים את סופו. ובשנייה אחת של יאוש מצאו עצמם עורגים למצרים ולסיר הבשר שהשאירו מאחור. ברגע אחד שכחו את כל הרע שהיה, את חיי העבדות הבזויים והמשפילים, וזכרו רק את הטוב: "שם לפחות היה לנו מה לאכול", הם אמרו לעצמם.

כתבות נוספות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

10 דרכים שיגרמו לילדים לעזור יותר בבית

קשה לכם? 7 צעדים בדרך להיות הורים מאושרים

לא אוהבים את כל הילדים אותו הדבר? זה בסדר

והסיפור הזה מיד מחזיר אותי אלינו, אל כולנו, למצבים בהם אנו נמצאים בעיצומו של תהליך שינוי, ומידי פעם, ברגעי משבר, מתעייפים ומבקשים להרפות ולעזוב הכל: "די! אין לי כוח יותר לקום באמצע הלילה ולהחזיר את הקטנה למיטה שלה. היה לי יום כל כך קשה ואני רוצה לישון!". ומיד אנחנו גם מוצאים צידוקים: "דווקא יש משהו נחמד בזה שהיא ישנה איתנו, כל כך מתוקה ונעימה. ובכלל, כמה זמן עוד יש לנו ליהנות מזה?".

נשמע מוכר? כשזה קרה במדבר נעזר משה בניסים, באותות ובמופתים (בחסותה האדיבה של ההשגחה העליונה): חצה את הים, הוריד את השלו, הוציא מים מן הסלע, הכל על מנת להמשיך ולחזק את האמונה שהתרופפה. ומי יעזור לנו? אנחנו צריכים לעשות את כל זה בכוחות עצמנו. לחשוב אחרת, להמציא רעיונות יצירתיים, להתייעץ, לשנס מותניים שוב ושוב, להתחזק ולהמשיך הלאה.

40 שנה הלכו בני ישראל במדבר על מנת לוודא שמי שייכנס בסופו של דבר לארץ המובטחת לא יהיו אותם עבדים במצרים, אלא בני הדור החדש שנולדו במדבר. עם שגדל עם חופש בליבו. יפה לא?

ואני שואלת, אמנם הצלחנו לצאת ממצרים, אבל האם הצלחנו להוציא את מצרים מתוכנו? בעבודה שלי עם הורים אני רואה כל יום איך  לכל אחד מאיתנו (גם לי, כמובן) יש עדיין איזושהי מצרים בתוכו. מן פרעה פרטי שכזה, שאנחנו מגדלים ומטפחים, שגר בתוכנו ומשפיע על ההתנהלות שלנו. הוא מכביד את עולו עלינו ומעכיר את ימינו.

ומה יותר מתאים מחג הפסח כדי זה לעצור ולבדוק עם איזה פרעה אנחנו הולכים לישון בלילה ומתעוררים בבוקר? ומאיזו מצרים עוד לא השתחררנו? יש כל מיני סוגים של "פרעה". בואו נכיר כמה מהבולטים שבהם, ונאחל לעצמנו שעד פסח הבא נסיר את עולם מעלינו:

1. האשמה עצמית

רובנו באמת לא צריכים אויבים. אנחנו עושים זאת כל כך טוב, לוקחים את התפקיד עד הסוף והופכים להיות לרגעים האויב הכי גדול של עצמנו. זה בא לידי ביטוי בכל פעם שאנחנו נכשלים במשהו, כשאנחנו לא מגיעים לתוצאה שציפינו, כשאנחנו מאוכזבים מעצמנו. מיד עולה בנו הקול הפנימי שטוב כל כך בהאשמות: "אני לא בסדר. אני לא הורה טוב מספיק. אין לי את זה. תמיד אני מפשל. אני לא שווה כלום".

כל האמירות האלה הסוגרות עלינו מכל עבר ולא מאפשרות לשום דבר טוב להיכנס. אף לא קרן אור אחת קטנה. אנו מכים על חטא, שופטים עצמנו שיפוט מהיר ואכזרי, מענישים את עצמנו ללא רחם. על מה ולמה?

זה הרגע לעצור את המנהג המגונה ולהתבונן על עצמנו באהבה וחמלה רבים יותר. כן, זה בהחלט מגיע לנו. מרגע זה ממש.

2. הפחד לטעות

הנה, שוב הגבתי לא נכון. אמרתי משהו שלא הייתי צריכה להגיד, ויתרתי ולא עמדתי על שלי, כעסתי שלא בצדק. מה לעשות שכולנו בני אדם וכולנו טועים? הרי זה ידוע שמי שלא טועה הוא זה שלא עושה. ואנחנו עושים המון, בוודאי בהורות שלנו.

למזלנו נפגוש את הילדים שלנו גם מחר וגם מחרתיים ונוכל למצוא זמן מתאים לשנות: להודות שטעינו, להבין יחד מה נכון היה לעשות, להתנצל ולתקן במידה וניתן. ועל הדרך זו הזדמנות טובה להראות לילדים שטעויות הן חלק מהחיים, שזה קורה גם לנו, שאנחנו לא חוששים להודות בכך, ולא פחות חשוב - לומדים מזה משהו בעל ערך.

3. לרצות את הכי-הכי

אנחנו רוצים להיות ההורים הכי טובים, אלה שיש להם את הילדים הכי מוצלחים, הכי מוכשרים, והכי חכמים, ובכלל לעשות הכל באופן מושלם. מייגע משהו, לא?

אז זה המקום להזכיר שוב למי שקצת מתבלבל שהחיים זה מה שקורה אחרי שהסרט נגמר. בחיים יש תקופות כאלה ואחרות, ימים טובים יותר וטובים פחות, וגם אנחנו, בהתאם, לעיתים במיטבנו ופעמים אחרות - לא. אפילו ממש לא. וכך גם ילדינו. זה חלק מהעניין של להיות אנושיים וככל שנקבל זאת ביתר הבנה - כך יהיה לנו קל ואפשרי יותר.

4. להשוות את עצמנו לאחרים

להשוות זה הכי טבעי. כ-ו-ל-ם עושים את זה. אחרת איך נדע מי אנחנו ומה יש לנו? אבל חשוב לשים לעצמנו גבולות. קודם כל, כי אנחנו לא באמת יודעים מה קורה במשפחות אחרות (ובואו נודה על האמת, לפעמים אנחנו גם לא ממש יודעים מה קורה אצלנו). מעבר לכך לא תמיד מה שנראה לנו כ"טוב" הוא באמת כזה, וגם ה"רע" הוא לא בהכרח כזה רע.

חשבו לרגע, כמה פעמים למדתם את השיעור הכי חשוב בחיים שלכם מאירוע שנראה בתחילה מיותר לגמרי? אז אם כבר אתם משווים, עשו זאת רק לגבי עצמכם. וגם את הילדים השוו אך ורק לעצמם. זה המדד האמיתי והרלוונטי היחיד: מה המטרה שלנו ואיפה אנחנו נמצאים ביחס אליה? ודיינו בכך.

5. להיות עסוקים ב"גוד-לוקינג"

פעמים רבות אנחנו עסוקים באיך שאנחנו נראים כלפי חוץ, במה חושבים עלינו. כאילו יש איזושהי מצלמה שצמודה אלינו ומתעדת כל מהלך שאנחנו עושים ב"קלוז-אפ" מטורף. כמה זה מתיש!

העיסוק באיך אנחנו נראים מסיט את תשומת ליבנו מהעיקר: מה אנחנו מרגישים, מה אנחנו חושבים, מה אומרת לנו האינטואיציה שלנו. זו היבה שפעמים רבות כשאנחנו חשים בבירור שעלינו להגיב בדרך מסויימת, אנחנו בסוף מוצאים את עצמנו עושים בדיוק להיפך, פשוט בגלל הצורך לרצות איזשהו קהל דמיוני שליהקנו בתוכנו. 

לכולנו ברור שזה לגמרי מיותר. לכן הסיטו הצידה את כל הרעשים המפריעים והישארו נאמנים לאמת שלכם. תתפלאו לגלות עד כמה אתם יודעים איך ומה נכון לכם.

6. לחשוב שזה קורה רק אצלנו

גם אתם חושבים שהבעיות מתרחשות רק אצלכם בבית, ואילו ואצל כל ה"אחרים" זה לא קורה אף פעם? כשאנו ספונים בדלת אמותינו אנו בטוחים שמה שקרה כרגע, בבית שלנו, עם הילדים שלנו, קורה אך ורק לנו. וזו תחושה נוראה ואיומה!

ובכן, תתפלאו לשמוע שגם אצל האחרים העניינים לפעמים יוצאים משליטה. הילדים יורדים מהפסים, הורים מגיבים ממקום אימפולסיבי ולא ממש אחראי ובוגר - ובאופן כללי הבלגן חוגג. תאמינו לי - זה קורה לכולנו.

7. לחשוב שיש לנו שליטה על ה-כ-ל

מי סיפר לנו את זה? מי נטע בנו את הרעיון שבאמת הכל קשור אלינו ושאנחנו יכולים (ואף צריכים) לשלוט בכל מה שקורה לילדים שלנו?

חברים יקרים, האמת צריכה להיאמר: אין לנו שליטה מוחלטת, אבסולוטית, אפילו על עצמנו ועל חיינו - ובוודאי שלא על ילדינו. לילדים שלנו יש קיום עצמאי, רצונות משלהם וזכות מלאה לטעות את הטעויות שלהם. אחרת איך הם ילמדו? 

אז בואו נשחרר קצת וניתן לחיים להתרחש ולילדים שלנו להתמודד. וכן, לפעמים גם ליפול ולהיחבל. אלו החיים.

8. לשכוח את עצמנו

כמה שאנחנו עסוקים בילדים שלנו. מקשיבים לכאב שלהם, מרגיעים,

מנחמים, מספקים את צרכיהם, מגשימים את הפנטזיות שלהם.

אבל מה אתנו? כמה מקום אנחנו באמת מותירים לעצמנו? ואני מדברת על זכויות בסיסיות, כמו כוס קפה בלי שאף אחד יבקש מאיתנו משהו בדיוק עכשיו, מנוחת צהריים מענגת בשבת, כמה דקות של התרגעות על הספה כשאנחנו חוזרים מהעבודה, רגע לפני ההישאבות לתפקיד ההורה, צפייה בסדרת טלוויזיה שאנחנו אוהבים במקום זו של הילדים (הידעתם שהטלוויזיה היא לא רק שלהם?) ואפילו סוף שבוע נטול ילדים, רחמנא לצלן. זוכרים מתי משהו מכל זה קרה לאחרונה?

אז הנה, הזכרתי לכם. אתם חשובים ולכן הגיע הזמן שתעשו מקום גדול ומרווח יותר לעצמכם. מגיע לכם.

מאחלת לכם עוד צעד משמעותי ב"יציאת מצרים" הפרטית שלכם,

חג שמח, מהנה וממלא,

שלכם, אלי

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן