החיזור מת, תחי החזירות או - מה קרה לפיתוי?

חברים וחברות! בצער רב וביגון קודר אני מכריז בזאת על מותו בטרם עת של החיזור. לא תשמעו על כך בחדשות, לא יקדישו לכך 'יום שידורים מיוחד' ואפילו אם תתאמצו, לא תמצאו מודעת אבל באף אחד מעמודי החדשות. אבל כנראה שלאיש זה לא באמת משנה, כי כולנו אשמים במותו בטרם עת.

עוד בנושא:

לא רק פיתוי: סטריפ דאנס ככלי להעצמה נשית  

יצאתי לשטח בתור אומן פיתוי פוטנציאלי

חיזור: לא כל אשה תגיב בחיוב לשיר אהבה

רומנטיקה ז"ל

כשאני נזכר בכך עולה בראשי סצנה שובת לב, מהסרט המופלא של טים ברטון - 'סיפורי דגים', שם אדוארד בלום יוצא למסע קסום, רצוף הרפתקאות פנטסטיות. בדרך הוא מתאהב בסנדרה - בלונדינית עם חיוך מתקתק, ומחזר אחריה באופן מרגש כאשר הוא שר לה שירים, יושב ימים ליד ביתה ואפילו מוכן לחטוף מכות למענה. בשיאו הוא מכין לה הפתעה, וכאשר היא יוצאת למרפסת היא מבחינה שלמעשה כל החצר שמולה התמלאה בנרקיסים שהוא שתל. בסוף הם מתחתנים.

עכשיו, תארו לכם שאחרי כל המחוות הללו היא הייתה שולחת לו סמס לקוני עם המילה 'פתטי' וביי. זה בדיוק העניין – הפסקנו לחזר כי אנחנו כבר לא מוכנים לקחת את הסיכון של לצאת 'פתטיים' או 'פראיירים', ומרוב שהכל כבר נהיה מחושב ומאוד שקול ואינטרסנטי, אנחנו כבר לא מעיזים לאפשר לעצמנו להיות 'רומנטיקנים' כי זה עלול להתפרש כ'דביק'. אבל האם זה לא החומר ממנו עשויים יחסים?

אגב, כשאנחנו כבר מסכימים להיות מחזרים, אז פתאום כולם צריכים לדעת על זה והכול נעשה במעין ראוותנות, כמו כל אלו שתולים שלטים על גשרים עם הכיתוב 'תתחתני איתי?', או שוכרים מטוס שיכתוב זאת על השמיים. כן, מקסימום יהיה לנו אחלה סטטוס לעלות אחר כך בפייסבוק.

אחת הסיבות להיעלמותם של טקסי החיזור בקרב אנשים, היא מה שחוקר הטבע קונארד לורנץ מכנה: 'מיתת הנשיקה של הרגישות'. בספרו, 'על שמונה פשעי האנושות המתורבתת', שיצא לאור בשנות השבעים, הוא כותב כי האדם המודרני 'העתיק' את 'מצב השוק' (הכלכלי) אל מישור היחסים הבין אישיים.

מכאן נובעת התביעה חסרת הסבלנות לסיפוק מיידי, כך בעולם הצרכנות וכך בעולם הרגש. איתה נעלמו אורחות התנהגות העדינים והנפרדים של החיזור והזיווג, הן אלו האינסטינקטיביים והן אלו הנובעים מן התרבות עצמה. הכותב מציין כי רבים מכנים את הזיווג החפוז אצל אנשים כ'חייתי', אך הוא ממהר לתקן אותנו ולהכריז כי 'אצל החיות העיליות ישנם טקסי חיזור עדינים ומורכבים'.

לוליינים של הרגש

רק בסוף השבוע האחרון הזכירה לנו דנה ספקטור את האמת העגומה בהידרדרות היחסים שבין המינים: "קודם למדנו לוותר על פרחים ואחר כך על טלפון מתפעל אחרי הדייט הראשון, והיום אנחנו מוותרות על טלפון, נקודה. פשוט טלפון. מספיק לנו איזה הבהוב של אות דיגיטלי בלילה כדי להראות אהבה, ובקרוב גם נסתפק בתכנית רומנטית של 'אני בפקק, חושב על פטמותייך, שלום' בסמס".

איני חושב שבעניין זה צריך לבקר את הגברים שבחבורה. חלק מהאשמה גם נעוץ במסרים הכפולים שאנחנו מקבלים מנשים: מצד אחד הן כולן רוצות להיות מחוזרות עם שירים נוגים ומתנות שעטופות בנייר צלופן.

מצד שני, יש את העניין של 'אל תלחיץ אותי' 'ואל תראה לי יותר מדי שאתה עף עליי – כי אז אני מאבדת עניין', ובכלל - איפה עובר הגבול הדק הזה בין לרצות מישהי לבין לדעת להיות גם 'לא מובן מאליו'? באיזה בית ספר לחיזור מלמדים זאת?

לעיתים נדמה שמצופה מאתנו להיות לוליינים של הרגש: לחזר אבל לא יותר מדי, לרצות אבל לא ללחוץ, להיות מושג ובלתי מושג, מאהב וגם חבר, להחמיא אבל לא להיות דביק. בקיצור, כמו שאמר פעם הסופר קרלוס רואיס סאפון: "חיזור הוא כמו טנגו, עניין מגוחך שכולו סלסולים. אבל אתה הגבר, ואתה צריך להוביל".

לכל הכתבות, כנסו לעמוד המעריצים של ערוץ יחסים בפייסבוק