שתף קטע נבחר

אמהות, שימו את הילדים לפני סכסוכי הגירושים

הקשר עם הילדים הוא לא רק אחריותו וחובתו של האב, אלא גם זכותו. העובדה שהתגרשנו זה מזו אינה אומרת שהתגרשנו מהילדים. הילדים הם של שנינו, והם זקוקים לשנינו, וכך יישאר תמיד

חברותי האמהות - הגרושות, הפרודות, אלו שחושבות ומתלבטות על הדרך, אלו שנמצאות בחשכה ואלו שכבר מצאו את הדרך החדשה ואת האור. כל אחת והסיפור שלה. כל אחת והכאב שלה, מאבקי החיים הפרטיים שלה. חלקנו מצאנו אהבה חדשה והמשכנו הלאה בבניית חיים חדשים, חלקנו לא רואות איך ממשיכים עוד יום אחד לבד.

 

עוד בנושא:

אני גרושה, לא חד הורית. די להעלים את אב ילדיי

גרוש: אני מרגיש כמו אורח בבית משפחתי

משמורת משותפת: לילד יש שני בתים

 

חלקנו נושאות לבד את האחריות על גידול הילדים ואת ההישרדות הכלכלית - נאבקות לאסוף שקל לשקל ונתמכות ע"י כל מי שרק אפשר, וחלקנו מרוויחות מספיק כדי להתקיים ברמה סבירה, אך לרובנו מספר דברים משותפים: הכרנו את מי שחשבנו שהוא אהבת חיינו, בילינו איתו תקופת זמן, צברנו אלבום זיכרונות של רגעים יפים שהביאו להחלטה להתחתן ו/או להביא דווקא איתו ילדים, וקשרנו את עתידנו ועתידו יחדיו.

 

 

ואז הגיע היום, ואיתו ההחלטה להיפרד. ההחלטה הייתה שלכן, אולי שלו, ואולי החלטתם על כך במשותף. ההחלטה, מן הסתם, נעשתה מתוך מחשבה ומתוך הבנה שאי אפשר יותר, אך גם יתכן שהיא באה לכן בהפתעה ועולמכן השתנה מן הקצה אל הקצה.

 

שימו את טובת הילד בראש

כך או כך, אני מניחה שכמו אצלי גם לכן עלו ועולות המון שאלות: איך אגדל את ילדיי? איך אסתדר כלכלית? מה יהיה אם האב לא ישלם מזונות? אם האב יעלם? איך אסתדר לבד? איך אתגבר על הפגיעה? איך אמנע פגיעה בילדים? הבלבול וחוסר הוודאות יכולים להיות משתקים.

 

המשותף לכל השאלות הוא אחד – אנחנו רואות עצמנו אחראיות בלעדיות לילדינו, לגידולם, לעתידם ולשלומם, כפי שהחברה והחוק משדרים לנו שצריך להיות. תוך כדי, חלקנו שוכחות עובדה פשוטה - הילדים נולדו מתוך שיתוף ואהבה, ולאדם הנוסף במשוואה - אבי הילדים - ישנן אחריות וחובה מוסריות וטבעיות שוות לשלנו להיות חלק מחיי הילדים.

 

על אף שאני מגדירה את עצמי כאדם חושב וכפמיניסטית, ועל אף שגידלתי ילדים במערכת יחסים שוויונית לחלוטין, מצאתי את עצמי, עם גירושי, נשאבת לסטיגמות החברתיות והשבלוניות שהפכו אותי לאשה קטנה ול"אם חד הורית". למזלי נשמע לי מוזר להיות "חד הורית" בזמן שאבי ילדי עודנו בחיים, והחלטתי ללמוד ולהבין. גיליתי מציאות מקסימה של נשים וגברים שנלחמים יחד למען מטרה אחת – מציאות טובה ובריאה יותר לילדיהם.

 

דברים חשובים שלמדתי על עצמי ועל התהליך:

הקשר עם הילדים הוא לא רק אחריותו וחובתו של האב, אלא גם זכותו. העובדה שהתגרשנו זה מזו אינה אומרת שהתגרשנו מהילדים. הילדים הם של שנינו, והם זקוקים לשנינו, וכך יישאר תמיד. לחובה ולזכות הזו, כך למדתי, קוראים "אחריות הורית משותפת". אחריות זו רואה בשני ההורים הורים נורמטיביים בעלי חובות וזכויות שוות בכל הקשור לילדיהם – היא אינה דורשת מאף הורה להוכיח את כשירותו ההורית לפני שהוכח שיש סיבה לכך.

 

מושגים, השגורים בלשוננו, כמו "אם חד הורית" (בזמן שהאב עדיין בחיים), "משמורת אם", “חזקת אם", “הסדרי ראיה לאב", "האב רשאי", יוצרים תפיסה שגויה, לפיה האחריות נופלת על האם בלבד, בעוד האב אינו חלק הכרחי מהתמונה.

 

אלה מושגים שמשדרים מסר חברתי ומשפטי בעייתי, מסר שגרם לאבי ילדי לעבור למקום מרוחק מהילדים, להיות מעורב רק בחלקים קטנים מאוד מחייהם ולראות אותם רק אחת לשבועיים ל- 24 שעות - מציאות שאינה טובה ואינה בריאה לאף אחד מהצדדים.

 

לפעמים אנחנו לא רוצות לחלוק בילדים שנשאנו ברחמנו. אנחנו מרחיקות את האב ומשדרות: "תן לי", "זה שלי". התנהלות שמשדרת אחריות בלעדית, ומאפשרת הסרת אחריות מצד האב. ואז אנחנו מתקשות להבין למה הוא השתנה? למה לא אכפת לו? כואבות את התנהגותו מול הילדים, את חוסר האכפתיות שלו מאיתנו. אולי, לא תמיד, רק אולי, אם נפנה לו מקום דברים יוכלו להיות אחרת.

 

לפעמים כל כך כואב לנו, או שהגענו לנקודה שאנחנו כבר לא יודעות איך להתמודד, איך לקרב אותו לילדים, או אולי, אפילו אם זה בלי להתכוון, אנחנו רוצות לפגוע בו בחזרה כי גם אנחנו פגועות, ואז אנחנו מתייעצות, מדברות עם חברים, משפחה, עורכי דין, מחפשות מפלט בחוק, ובטוח שיהיו כאלו שיסבירו לנו שזה הכל חלק ממשחקי כוחות - "תצברי נקודות שיהיה לך על מה להתמקח".

 

יתכן שאף ימליצו לנו להגיש תלונות במשטרה בתואנות שווא על מנת להציג את האב באור שלילי ולשפר עמדה. כאן עלינו לעצור ולחשוב האם זאת הדרך בה נרצה באמת לפעול מול אבי ילדינו? האם העצות שקיבלנו מתאימות לנו ומשרתות את המטרות שלנו? האם אנחנו רוצות לחיות חיים של בתי משפט והתנצחויות אינסופיות, תוך פגיעה נפשית בילדינו ובסופו של דבר, בעצמנו?

 

הניסיון להבין את הצד השני ואת הקשיים שלו לא מראה על חולשה, הוא אינו ויתור אלא הליכה לקראת הילדים שלנו ולקראת עצמנו. אני יודעת, זה נשמע לא קל. כמוכן, גם אני עברתי ועודני עוברת דרך ארוכה. בדרך הזו הכרתי אבות שנלחמים על זמן נוסף ואחריות נוספת על ילדיהם, ומנגד אבות שבוחרים להיות ולעשות מה ומתי שנוח להם, וגם כאלו שפשוט נעלמים. הכרתי אמהות שנלחמות על שיתוף האב, וכאלה שעושות הכל כדי להרחיקו ואף לפגוע בו.

 

גם אם אנחנו פגועות, גם אם בא לנו לפגוע בו ולהחזיר לו על מה שעשה לנו – בואו נשים את הילדים מול עינינו ונבין שהילדים הם אלו שנפגעים. אחריותנו כהורים לשים את כל הרגשות, הפחדים והבעיות שלנו בצד, ולחשוב גם ובעיקר עליהם, על טובתם הרגשית, על זכותם הבסיסית לחיים עם כל אחד מאיתנו - הוריהם, ומחויבותנו לאפשר לזה לקרות.

 

 

לפעול מתוך שליטה, לא מתוך פחד

אני לא טוענת שאנחנו צריכות לוותר על זכויותינו ועל איכות חיינו וגם לא לוותר על עצמנו בתוך התהליך. אני גם לא מציעה לוותר על כל מה שהיה לנו בשביל שקט.

 

אני מציעה כי בכל שלב נפעל רק לפי מה שנכון לנו ולילדינו, נשאל את עצמנו האם אנחנו באמת רוצות ובוחרות להיות "חד-הוריות" ולהוציא את אבי ילדינו מחוץ לתמונה?

 

כפעילה בעמותה אשר שמה את טובת ילדינו כדגל העמותה, אני מחזקת אתכן לפעול מתוך שליטה ועצמה ולא מתוך פחד, נקמנות וחשיכה, אשר בסופו של דבר פוגעות בכן ובעיקר בילדיכן. 

 

אהבתם את הכתבה? ספרו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים  

 

 

רוני מילוא פעילה בעמותת הורות משותפת = טובת הילד

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים