"בכל פעם שיריתי בחייל, חוויתי אורגזמה"
בתקופה שבה השיח השולט הוא שיח מלחמתי, כובש ומאיים, חשוב לנסות ולהבין איזו אנרגיה מניעה אותנו. האם האנרגיה האלימה הזאת היא לא פחות מאנרגיה מינית שהדחקנו הצידה?
"הייתי מפקד של פלוגה גדולה. אני רואה את עצמי ניצב בתוך שדה הקרב, מלא בתחושה של חיוניות ועוצמה. אני הרגתי את כולם. הם סמכו עליי ומילאתי את המשימה. לרגע לא עצרתי להרגיש מה באמת קרה שם, פשוט עשיתי מה שהייתי צריך לעשות – לכבוש, להרוג, להוציא מכלל תפקוד כמה שיותר מצבא האויב שמולו ניצבתי. בכל פעם שיריתי בלבו של חייל צעיר, הרגשתי את הזרם הזה, כמעט כמו אורגזמה, זה חזק. ממש חזק".
עוד בנושא:
עשו אהבה בזמן מלחמה (לא בהכרח סקס)
התיאור הזה עלה ממעמקי תת המודע של ליאור (שם בדוי), איש היי-טק בן 50 שביקש לטפל בתחושה שהלב שלו סגור בפני אשתו. הוא לא זכר את האירוע, והופתע לגלות את התיאור המפורט שעלה מתוכו. ליאור סיפר שהוא לא מצליח לאהוב את אשתו כפי שהיא מבקשת, ושהוא מוכן לעשות כל דבר שיידרש כדי לתת לה את לבו.
לב סגור
עבדתי עם ליאור כדי לחשוף את נבכי תת המודע שלו, ולעזור לו להבין את מקור הקושי שמשפיע על תחושותיו בהווה. כאשר הוא פגש את הזיכרון הזה בתוכו הוא למעשה חשף את אותה תבנית של לב סגור שמסרב לחוש ולהרגיש את עוצמת האחריות על הסיטואציה.
בתהליך הריפוי ליאור הסכים לחוש ישירות את הפגיעה בכל אחד מהחיילים הצעירים שהוא הרג, הוא הסכים להרגיש את הכאב ואת הפחד שבעיניי הקורבנות שלו, לקחת אחריות על מעשיו ולראות מה קרה בפועל – איך רעיון אידיאולוגי על כיבוש ומילוי משימה גרם לו להתרחק מעצמו, מלבו וממה שהכי טבעי לו - לאהוב.
פתאום הסיטואציה כבר לא נראתה לו כ'אורגזמית' ומענגת, כי אם מכאיבה ומבלבלת. ליאור הפך את הבחירה הלא מודעת באטימות – לבחירה מודעת בפתיחת הלב.
מתוך ההסכמה לחוש ולהרגיש הכל, הוא ראה שהזיכרון שעלה ממעמקי תת המודע משרת את מסע ההתפתחות שלו – ובזכותו הוא מסוגל ללמוד היום לאהוב את אשתו בטוטאליות. להרגיש אותה ואת עצמו, להפסיק להסתתר ולהסכים לגעת באמת. "אם הייתי יכול לחזור אחורה ולשנות את המציאות, לא הייתי משתתף במלחמה הזאת", הוא אמר.
מלחמה כאנרגיה מינית לא מודעת
כולנו מכירים את האמרה המפורסמת – "עשו אהבה ולא מלחמה!", בחלקנו היא מעלה חיוך ורובנו חושבים שהיא עוד ביטוי של תום לב שעבר מן העולם. אבל בואו נודה בזה, אף אחד לא אוהב מלחמות. כולנו משלמים את המחיר על קיומן באינסוף רבדים – חייהם של ילדינו, חיינו אנו, רמות גבוהות של מתח קיומי מתמיד, פגיעה מתמדת באדמת הפלנטה והשפעות מטרידות על ניהול הכספים ברחבי העולם.
אני רוצה להציע לנו להתבונן על האנרגיה האלימה שמנהלת מלחמות כאנרגיה מינית לא מודעת. זהו אותו רצון להתמזג, לכבוש ולהיות אחד – רק שהביטוי שלו מעוות לחלוטין. אל תמהרו לפסול את דרך ההתבוננות הזאת, היא שווה בחינה, כי אם נבין שברמה העמוקה ביותר ישנה רק אנרגיית חיים אחת בכדור הארץ – ייתכן שנוכל ליצור חיים של שותפות אמיתית בין כל יושבי הפלנטה.
בואו נביט לרגע באקט המיני, בדחף הביולוגי לגעת ולהרגיש, להתערבב, להתענג, לחדור ו'להחדר' – הדחף המיני בצורתו הבסיסית ביותר הוא ביטוי של החיים ודרך ליצירה של חיים נוספים. אם נעמיק עוד לתוך האנרגיה המינית נגלה בתוכה רבדים גבוהים יותר של ביטוי – זו לא רק אנרגיה ביולוגית שמטרתה רבייה כי אם גם אנרגיה מאחדת וממזגת בין כל שניים שרוצים בכך.
במובנים רבים, אנרגיה מינית נוכחת בין כל שני אנשים שיוצרים משהו ביחד – גם אם הם לעולם לא יעשו אהבה במובן המקובל של המילה. בכל מקום שבו זורמים חיים – האנרגיה המינית נמצאת גם כן – במפגש שבין דבורה לפרח, במגע שבין מים לאדמה ובכל דיאלוג ער שקורה בין שני אנשים. כלומר, אותה אנרגיה מינית יכולה להתבטא בנתיבים שונים בהתאם למניע של מי שמוליך אותה.
כך, בדיוק כמו שסקס יכול לקרות בתוך סטוץ חד פעמי ושטחי יחסית, האנרגיה המינית יכולה לאפשר גם בנייה של מערכת יחסים עמוקה ושופעת אהבה. אולם, כאשר חסרים לאנרגיה המינית נתיבי ביטוי בריאים, היא תחפש כל דרך אחרת להתפרץ מתוך המערכת.
אני אומרת שאחת הסיבות לכך שמלחמות הן שפה כל כך פופולארית כרגע בכדור הארץ – היא שאחוזים גבוהים של האנרגיה המינית שלנו מודחקים, וכתוצאה מכך, בצורה לא מודעת, הגוף והנפש מחפשים דרך לבטא אותה, כדי שהיא לא תישאר תקועה ותזרום החוצה. כך מתחילים כעסים, דחפים להשתלטות וכיבוש, כוחנות ומאבקים.
פסיכולוגים ויועצים זוגיים רבים מסכימים על כך שכל עוד זוג ממשיך לריב זה מעיד על כך שעדיין יש מה להציל בקשר, כלומר שהמריבות הן ביטוי לאותה אנרגיית חיים מבעבעת שמחפשת ביטוי. זה לא אומר בהכרח שמריבות הן סימן לאהבה, זה כן אומר שהן מבטאות זרימה של אנרגיית חיים שלא מצאה לעצמה ביטוי הרמוני בתקשורת הזוגית.
יש אינסוף סיבות להלחם וסיבה אחת להפסיק
חשוב להבין שמלחמות לא קורות רק בשדה הקרב, הן נוכחות בכל מקום – בתור למשרד הפנים או לקופת חולים, בחדר המיטות של אינסוף זוגות, בדיאלוג שבין הורים לילדים ובינינו לבין עצמנו. יש אינסוף סיבות להילחם – צדק או נקמה, כיבוש ושליטה, כי זה מה שעשו אבות אבותינו, כי זה מה שאומרים לנו שצריך וכדאי, כי זו הדרך שבה התרגלנו לתקשר האחד עם השני.
אולם, יש רק סיבה אחת להפסיק להילחם – הדחף להתפתח, אותו דחף להמיר את הכאב באהבה, אותה יכולת אנושית ואינטליגנטית לחוש ולהרגיש את האחר, לרצות בטובתו, לסלוח, לחמול ולאהוב. אני יודעת שמלחמות הן שלב בהתפתחות התודעה האנושית, אך כשנלמד לקחת עליהן אחריות מלאה, נוכל להבשיל לעבר הצעד הבא.
מסכימים עם דורית? ספרו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים
דורית בר – אימון אישי, טיפול מיני ליחידים וזוגות, מנהלת בית הספר 'חכמת אישה'
לפנייה לכתב/ת 
