נפטר השחקן שמעון לב ארי

איש התיאטרון שמעון לב ארי, שכונה "הארכיון המהלך של תולדות התיאטרון הישראלי", הלך לעולמו הערב אחרי שנתיים של מאבק במחלה קשה. לב ארי נפטר היום (ג') בשעות הערב בבית החולים השיקומי בבת ים. לב ארי היה שחקן דרמטי מוערך שהקים וניהל ביד רמה את ארכיון התיאטרון הישראלי. הוא היה בן 70 במותו והותיר אחריו את רעייתו נורה, בניו עודד ודני ובתו, השחקנית דורית לב ארי. מועד הלווייתו טרם נקבע.

לב ארי, יליד העיר בוקרשט, החל את דרכו על הבמה כחבר בלהקת פיקוד צפון, וזכה לפרסום רב בימי תוכנית הסאטירה המיתולוגית "ניקוי ראש" בה השתתף. בשנות ה-80 גילם בתיאטרון שורה של תפקידים דרמטיים בלתי נשכחים שזכו לשבחי הביקורת ובהם ולדימיר בהצגה "מחכים לגודו" שהציגה בתיאטרון הבימה, גונקל בהצגה "מלאכת החיים" מאת חנוך לוין, ואת דמותו של ון גוך במונודרמה פרי עטו.

"שמעון היה שחקן וירטואוז שנע בין הטרגי והקומי. הקצוות האלה היו גם חלק מהאישיות שלו. אפשר היה לצחוק איתו על הדבר הכי עצובים ולהתרגש איתו עד דמעות", אומרת העיתונאית שרית פוקס שהייתה מבין חבריו הקרובים.

זיכרון התיאטרון

לב ארי ניהל במקביל קריירה אקדמית באוניברסיטת תל אביב שם הקים וניהל את המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה. "לצד הופעותיו בפני קהל, שמעון התמסר להיסטוריה של התיאטרון הישראלי", אומר מולי שפירא, איש הרדיו וחברו של לב ארי מימי להקת פיקוד צפון. "הוא נסע בעצמו להביא עיזבונות של אנשי תיאטרון לארכיון שמזוהה איתו. הוא בעצמו ליקט, גזר ומיין קטעי עיתונות יחד עם צוות עובדיו ושימש כ'שמעונפדיה', זיכרון מהלך, לסטודנטים ומורים לתיאטרון כמו גם לבמאים ולשחקנים פעילים".

לב ארי היה גם מורה למשחק, מתרגם ומרצה, ובשנים האחרונות העלה

לרשת האינטרנט את אתר התיאטרון המקיף, "מדריך מאה שנה לתיאטרון העברי". בימים אלה מקדמת קהילת התיאטרון, המורכבת מידידיו ומוקיריו הרבים, את נושא קריאת ארכיון התיאטרון של אוניברסיטת תל אביב על שמו.

בחודש מרץ השנה הוענק ללב ארי פרס הוקרה מיוחד מטעם האקדמיה לתיאטרון. בנימוקי הפרס נכתב: "שמעון לב ארי הינו איש תיאטרון בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. הוא הקדיש את חייו לתיאטרון המעשי והעיוני ועסק בכל תחומיו. לב ארי שיחק, עיבד, ביים, עיצב, כתב, תירגם, לימד, חקר וניהל בכישרון רב, ביצירתיות ובמסירות יוצאי דופן. מאז הקים את המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה ב-1970 ועד לפרישתו לגמלאות ב-2009 הוא אסף, מיין, תייק וקטלג חומר תיעודי שכלל זיכרונות של צופים, מחזות, תכניות, מודעות, תצלומים, הקלטות, תקליטים, סרטי וידאו, ביקורות, ציורי תפאורה ותלבושות - כדי לאפשר בסיס פיתוח ללימוד ומחקר".