"את ממש סקסית כשאת מתעצבנת"
גברים לא אוהבים אותנו כועסות. הם יעדיפו להסיט את הדיון בחזרה לעבר המיניות שלנו, אולי מתוך פחד, אולי מתוך רצון להחזיר את הסדר הקיים על כנו. אבל יש מי שהחליטו לנווט את הזעם הזה אל אמנות שמטרתה להשיב לנשים את היכולת להשיג שליטה מלאה על הגוף שלהן, להתנער מהמוסכמות באשר למה זה להיות אשה, ולשחק עם המגדרים השונים כאוות נפשן
זעם נשי, בעיקר אם הוא מופגן בפומבי, היא תכונה לא רצויה המושמת ללעג על ידי עמיתנו הגברים. לא פעם כשאשה מתעצבנת ובעיקר על גבר, הוא יסיט את מוקד הדיון אל הערה קלישאתית ומצוצה מן האצבע, נוסח: "את ממש סקסית כשאת מתעצבנת". בבת אחת הגבר העמיד את האשה במסגרת הנוחה לו: "את אולי עצבנית , אבל אל תדאגי, אני לא לוקח אותך ברצינות כי אני עדיין רוצה לזיין אותך". בעוד שלגבר מרדן יש סקס אפיל מסתורי שמועצם בתרבות הפופולרית, אשה זועמת, מרדנית או ווכחנית היא פשוט לא אשה רצויה.
עוד בנושא:
הושק פרוייקט "פצצת מין", הציבור מוזמן
כנשים, ההתמודדות עם תפיסת גופינו ככלי למען רבייה או משגל, הנה התמודדות יומיומית. ה'החפצה' של גופינו ומעמדנו ברחוב, בטלוויזיה, בקולנוע, בדת ובחוקים של ממשלתנו דורשים מענה תקיף, בו אנו מזכירים לכל שגופינו הוא שלנו ושלנו בלבד. דרך אחת להשיג את השליטה המחודשת על גופינו, לאחר שזו נלקחה מאתנו עם היווסדותה של שיטת המעמדות הפטריארכאלית, היא דרך אמנות הפרפורמנס.
עירום נשי מול עירום גברי
לאמנות פרפורמנס יופי וייחודיות משום שזוהי אמנות רגעית, אשר לא ניתן לקנותה או לשחזרה. זוהי אמנות ששמה דגש על ההווה ועל האינטראקציה בין הצופים לאמן.
להבדיל מאמנות במה סטנדרטית, אמנות פרפורמנס באה לחדש, להפתיע ולהביע משמעות ומסר, כאשר האמצעים לכך הינם דרמטיים ותיאטרליים. תחום היריעה של אמנות הפרפורמנס מכנס בתוכו מגוון אמצעים אמנותיים אשר ביכולתם להעצים את כל חמשת החושים שלנו.
הגוף הגשמי שלנו הנו חלק בלתי נפרד מהווייתנו, ולעיתים העירום שלו הופך לכלי בידי אמנים, נשים וגברים כאחד, אשר מעוניינים להעביר מסרים מסוימים לצופים.
למרות זאת, העירום הנשי והגברי אינו נתפס בצורה זהה אצל הצופה, וזאת בעקבות האובייקטיביזציה של הגוף הנשי לעומת הגברי. דווקא משום שהגוף שלנו נתפס כחפץ ברשות הרבים, מעניין לראות כיצד אמניות פרפורמנס משתמשות בגופן בדרכים מעוררות מחשבה על מנת להביע את זעמן האישי, הפוליטי והחברתי.
הגוף ככלי לשימוש הקהל
את הרצון לקחת בחזרה את השליטה על גופינו, בין אם מדובר בשליטה אישית או חברתית, הדגימה מי שכנתה עצמה "הסבתא של אמנות הפרפורמנס", מרינה אברמוביץ', בסדרה של הופעות אשר כולן ישבו תחת הכותרת "Rythem". במסגרת הופעותיה, הדגימה אברמוביץ' שליטה או שמא חוסר שליטה על גופה ותודעתה, כאשר עמדה בלב כוכב מחומש וקומוניסטי שעולה בלהבות, ונטלה תרופות אשר מנעו שליטה עצבית על הגוף שלה.
עבודתה המפורסמת ביותר הדגישה את גופה ככלי בידי המשתמש, כאשר למשך 6 שעות רצופות אפשרה לקהל הנוכחים להשתמש ב- 72 כלים שונים אשר הציבה מבעוד מועד על גבי גופה, ולעשות בהם ככל העולה על רוחם. היו שם כלים נעימים ולא נעימים כאחד, ותהיו בטוחים שללא כל מניעה אנשים חיללו את גופה בשלל דרכים אפשריות. מעניין לציין שכשזו קמה ממיטתה, קהל הנוכחים ברח משום שפחד להתעמת עם האמנית, שעד לפני רגע קל הייתה לא יותר מאשר כלי.
הוצאת העירום מן ההקשר המקובל
נושאים קריטיים כאונס, הזכות להפיל, הומופוביה, התעללות וגזענות מרכיבים את רפרטואר ההופעות הרחב שאתו הופיעה קרן פינלי בשנות השמונים והתשעים, בעיר ניו יורק. מעבר לשימוש בגופה כאמצעי, דרכו העבירה ביקורת על הפיכת גוף האשה לאובייקט והשימוש בגוף האשה על ידי גברים, פינלי שילבה בהופעותיה גם מונולוגים מתריסים, אשר נדמה כי יצאו עמוק מתוך הקרביים שלה.
שפת הבמה של פינלי מאופיינת בבוטות שלה, הן מבחינה מילולית והן פיזית, כאשר מטרתה להביא את הצופה אל חוויות קשות בצורה הכי נאמנה למציאות. כשפינלי דיברה על אונס, היא השתמשה בשפת ההשפלה של האנסים על מנת להעביר את המסר. בהופעותיה היא נהגה להוריד את הבגדים ולהתהלך עירומה על הבמה, בצורה שמבהירה לצופה שהיא שלמה עם הגוף שלה. התפשטות למען תחושת חופש והצגת עירום מחוץ להקשר המקובל שלו, היו הכוח המניע מאחורי פעולתה.
על ידי ההתפשטות שלה על הבמה היא יצרה מרחב בטוח וחופשי, וגרמה לאנשים להרגיש בנוח עם עצמם. חלק מההופעותיה של פינלי כללו כיסוי מוחלט של גופה בשוקולד ומיני מאכלים נוספים, שנועדו להדגיש את התפיסה וההתייחסות הגברית אל נשים כאל משהו טעים ומלא תאווה, אבל מקביל גם לגוש של צרכים.
בואו נודה בזה, במהלך חייה, אשה אוכלת הרבה מאד חרא על היותה אשה בכל מיני סיטואציות יומיומיות שגברים לא צריכים כלל לחשוב עליהן. זה קורה כשהיא מתפשרת על בחירות הלבוש שלה על מנת שלא למשוך תשומת לב מיותרת בלילות חשוכים, או כשהיא מגיעה לראיון עבודה ועליה לבלוע, תרתי משמע, הערות סקסיסטיות ופוגעניות.
לאחר שמרחה את עצמה בשוקולד או חרא סימבולי לחילופין, נהגה פינלי להדביק על עצמה ללבבות מסוכרים, כי על פי דבריה, "רק לאחר שמתייחסים אלינו כאל חרא – לומדים לאהוב אותנו". פינלי מדגישה בעבודותיה את החשיבות של זעם ואת רצונה לגרום לאנשים לכעוס על אירועים שליליים שקרו להם בחייהם. לטענתה, רק באמצעות זעם, אנשים יתמודדו עם המציאות ולא יהיו עסוקים בלנסות לסלוח למי שאין לו מחילה.
קרן פינלי על משחקים מגדריים וקנאת פין
הקץ לעמימות הוגינלית
ניסיון של עשרות שנים בתעשיית הזנות והפורנוגרפיה העלו את כוהנת סקס הגדולה, אנני ספרינקל, למסלול של אמנות פרפורמנס, צילום וכתיבה. הופעותיה של ספרינקל היוו עבורה אמצעי לריפוי ושינוי ממדים בחייה. בהופעותיה, ספרינקל השתמשה בגופה בכדי להאיר על סיפור חייה ועל נושאים הקשורים במיניות ונשיות. ספרינקל, שנחשבה לאמנית רדיקלית, בחרה להשתמש בגופה בצורה פשוטה אך מאד לא רגילה, כאשר בחרה להציג את צוואר הרחם שלה לקהל צופיה.
ישובה על כיסא, איבר מינה פעור ופתוח לעיני רבים בעזרת אספקלריה, אפשרה ספרינקל הצצה נדירה אל צוואר הרחם הנשי. מיקרופון אשר מוקם בין רגליה שידר בחלל החדר את התגובות הראשוניות של מי שבאו לבהות בנשיותה מקרוב. ספרינקל הדגישה את החשיבות והכיפיות בחלוקה של איבר גוף יפהפה זה. מעבר לכך, מניע חינוכי גרם לה לפזר את אי הבהירויות שאופפות את איברנו האינטימי ביותר, שנחשב לעיתים קרובות מדי כמשהו שיש להתבייש בו.
הופעותיה הדגישו את החשיבות של חשיפת הכוחניות של המיניות הנשית, כאשר הכלי לכך היה חשיפת הקהל לאוננות ולאורגזמות החזקות שחוותה. עצם ההתמודדות של ספרינקל עם פרקים פחות נעימים בחייה על הבמה בפומביות מוחלטת, יצרו אצלה ואצל קהלה חווית קתרזיס ושחרור משדים רעים השוכנים בתוכנו.
עושה אהבה עם עציצים. ספרינקל
מרחב של זהויות
לעבודתה הנפלאה של קת'ין פיצ'ר, או בשמה הבימתי MAD KATE, התוודעתי דרך סרטה התיעודי של אמילי ג'ווט (too much pussy- 2010). פיצ'ר היא רקדנית, סופרת, זמרת ואמנית במה אשר חיה בברלין. במופע שלה מדברת פיצ'ר על מיניות, נטייה מינית ומגדר, מתוך אמונה שרק אם נושאים אלו יידונו בפומביות, נוכל להשיג אהבה וחופש עבור עצמנו.
מיניות ומשחקי מגדר במופעה של mad kate
הבמה מאפשרת לפיצ'ר את המימוש של אינספור הזהויות הנשיות אשר היא מכילה בעצמה. למעשה, היא יוצרת מרחב בו השליטה על זהותה המגדרית, המינית והתפיסתית שייך אך ורק לה, ולא לנורמות התרבותיות-חברתיות.
הדרך לשינוי עוברת בקתרזיס
הטרגדיה היוונית יצרה אמיתות אוניברסליות, שאקטואליות גם לקיום שלנו היום. גולת הכותרת שלה היא ללא ספק שחיזיון אמנותי על גבי במה, כזה שעשוי כהלכה, אמור להביא בסופו של מעשה את צופיו לתחושת קתרזיס.
מדובר בפורקן נפשי הנוצר אצל הצופה כאשר הסדר שב אל כנו בסיום העלילה המוצגת על הבמה. היוונים האמינו שיצירת תחושת הצדק הכרחית, משום שהמציאות היומיומית אינה מתנהלת על פי עקרונות של צדק וסדר.
היא אמנם נבדלת מתיאטרון מסורתי מכל בחינה אפשרית, אך אמנות הפרפורמנס חולקת עם הקודמת את הניצוץ הרגעי של התגלות האמת הפנימית, אמת כל כך חזקה ופרימיטיבית, שביכולתה לאפשר לדברים להשתנות, ואולי להעניק לתחושת הקתרזיס גם ביטוי מעשי.
כמי שעוסקת בתחום הפרפורמנס ושימוש בגופי לצורך תיעול הזעם שבתוכי מבפנים החוצה, אני מקווה ליצור אצל קהל צופיי את תחושת הקתרזיס העילאית אשר ביכולתה להביא לשינוי תודעתי, שבתקווה - ייקחו את המסרים איתם הביתה ויעבירו אותם הלאה.
אהבתם את הכתבה? ספרו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים
לפנייה לכתב/ת 
