נמנעים, חרדים או בטוחים: איזה מין בני זוג אתם?
כיצד היחס שקיבלנו בילדות מחלחל אל מערכות היחסים העכשוויות שלנו? מה גורם לנו להיות מאושרים בתוך זוגיות נתונה ולחרב זוגיות אחרת?
האם אנחנו נולדים עם רצון וצורך בהגנה ובמישהו שישמור עלינו? פסיכיאטר ילדים בריטי בשם ג'ון בולבי, הגה תיאוריה שתומכת בדיוק בהנחה הזאת. הוא כינה אותה "תיאורית ההתקשרות".
בולבי טען שהצורך המולד בקרבה הוא הכרחי לכלל התינוקות, וההיענות שהתינוק יקבל בהתאם לצורך הנ"ל, תגדיר את האופן בו הילד יתקשר עם העולם בעתיד, הן ביחסים עם הוריו והן ביחסיו הרומנטיים. לפני בולבי, הצורך בקרבה נפשית כמו גם התלות בבן אדם הקרוב, נתפשה כדחף משני ולא ראשוני של התינוק.
עוד בנושא:
אהבה ממבט ראשון ו-4 מיתוסים על זוגיות
רבדים בבחירת בן זוג: בין תשוקה לחיבור נפשי
אפשר וצריך להכין את עצמך לקראת זוגיות עתידית
חזן ושייבר הצליחו לפתח את תיאורית ההתקשרות של התינוקות למודל ברור שמסביר במדויק מה הופך אותנו למאושרים בזוגיות, ומה יכול להרוס קשר עוד בשלב ההתחלתי, לפני שנגיע לזוגיות בכלל. החוקרים חילקו את סוגי ההתקשרויות לכמה קטגוריות: בטוח, נמנע וחרד-אמביוולנטי.
הסגנון הבטוח
קשרים שמתבססים על התקשרות לפי המודל הזה הם המוצלחים ביותר, ויש להם פוטנציאל ליציבות של שנים רבות. קשרים אלו מתאפיינים באמון מלא, בטחון עצמי גבוה, הערכה של הפרטנר ויכולת לקבל את האחר, כמו גם קירבה, פחדים מינימאליים וקינאה נשלטת ומועטת - אם בכלל.
בדרך כלל, אנשים שנמצאים בזוגיות בטוחה קיבלו המון חום ואהבה בילדות, לא פחדו מנטישה על ידי הוריהם, לא איבדו קרובי משפחה בגיל צעיר ולא חוששים מההתקשרות ומאחריות על הקשר. אין להם בעיה לסמוך על הפרטנר, לבקש, לקבל ולתת עזרה. הם גמישים בהתמודדות עם הקשיים ובמצבי לחץ. אלה אנשים עם גישה חיובית ליחסים, והם מתחברים לאחרים בקלות.
הסגנון הנמנע
הקרבה מפחידה את בעלי הסגנון הנמנע. ההתקשרות של הנמנעים מתאפיינת בחוסר אמון כלפי הצד השני. לעתים קרובות הם יחושו רגשות כמו קנאה, פחד מתלות עצמית ומלקיחת אחריות על הפרטנר. הטיפוס נמנע נוטה להכחיש כל צורך במערכת יחסים קרובה ואינטימית, ולפעמים אף יעדיף לנטרל את החשיבות של הקשר הקיים. לפעמים הנמנעים מנסים אף לקחת מרחק מבני זוגם כדי למנוע מצבים של התקשרות יתר.
בשנות התשעים קים ברטולומאו הרחיבה את הקטגוריה הזו לשתי תתי קטגוריות: 'נמנע חרד' ו-'נמנע משחרר'. במקרה הראשון מדובר בביטחון עצמי נמוך, חשש מדחייה וחוסר יכולת לפנות לקבלת עזרה מאחרים במצבי המצוקה. הנמנעים החרדים רואים את עצמם בשליליות, פוחדים שהם לא אטרקטיביים מספיק ושאחרים לא מעריכים אותם. הם יכולים יחסית בקלות, לחשוף את הסודות האישיים שלהם, הם מפתחים תלות במערכות היחסים, אך בכל זאת מגדירים את עצמם כבודדים וככאלו שלא מסוגלים לקיים זוגיות.
לעומת זאת, טיפוס 'נמנע-משחרר' מתאפיין דווקא בביטחון עצמי גבוה. הבעיה היא שאנשים מסוג זה נמנעים מקרבה ואינטימיות, מסרבים לקבל עזרה ומתרחקים מיד כשמישהו מגלה את הרגישות שלהם. הם לא סומכים על אף אחד, הם חיוביים לגבי עצמם אך ביקורתיים יותר לגבי האחרים. איתותי תלות מטעם בני זוגם מפחידים אותם, וגורמים לריחוק או ניתוק הקשר.
הסגנון החרד-מוטרד
המשתייכים לסגנון הזה הם אנשים שרוצים להיות הכי קרובים לבני זוגם. הם סובלים מחרדת נטישה, אי-יציבות רגשית ורצון מובהק להדדיות. ספקות שונים באמון או באהבה של הפרטנר מאוד נפוצים בקשריו הרומנטיים של 'החרד-המוטרד'. בעלי סגנון זה זקוקים לתגובה חיובית של אחרים, תמיכה ואישור למען ההערכה העצמית שלהם. הם נוטים לפתח צורך מוגזם בתשומת לב וקירבה, מה שבסופו של דבר, מרחיק את הפרטנר.
בעלי סגנון זה משקיעים בקשר המון. הם מתאהבים מהר, מעורבים רגשית כבר בשלבים הראשונים, ולפעמים עושים אידיאליזציה למערכת היחסים שלהם או לבן זוגם. הם מאוד פתוחים עם הפרטנר ומצפים ממנו להתנהגות זהה, אך במידה שזה לא קורה, הם מתעקשים על קבלת תשומת לב ותמיכה ולפעמים הופכים ל"דביקים".
יחד עם זאת, עקב ביטחון עצמי נמוך והערכה גבוהה של הפרטנר הם נוטים להאשים את עצמם בתגובות השליליות של האהוב מפני שהם לא באמת מאמינים שהם ראויים לאהבה. אנשים שחווים קשר בסגנון 'חרד-מוטרד' נוטים לפתח תלות, ועלולים לאבד את השקט הנפשי שלהם, בייחוד כאשר האדם הקרוב לא זמין ומתנהג בצורה מעט מרוחקת מתמיד. לעתים הם טוענים שאחרים לא מעריכים אותם ולא אוהבים אותם, הם פוחדים 'פחד מוות' מפרידה וזקוקים לעידוד חיצוני.
כשהפחד מהתקשרות פוגש את חרדת הנטישה
החלוקה הפסיכולוגית הזאת מעניינת בתיאוריה אך מפחידה בפרקטיקה. לפי המחקרים, כ60% מהאנשים מגדירים את ההתקשרות שלהם כבטוחה, 20% כחרדתית, ו-20% הנותרים כנמנעת. אני אישית, לא הייתי סומכת על נתונים אלה מסיבה אחת פשוטה - לקבל את העובדה שאתה אובססיבי לתשומת לב, חסר בטחון, חושש מקרבה ונמנע ממנה מרוב פחד - זה לא קל.
האם בכלל ייתכן שינוי בסוגי ההתקשרות שפיתחנו כשהיינו קטנים? חוקרים רבים ופסיכולוגים מנוסים טוענים שזה בהחלט אפשרי, אך כרוך במאמץ לא קטן ובמקרים רבים - גם בטיפול פסיכולוגי. אפשר לחפור בעבר ובתיאוריות שונות בלי סוף, אך התהליך הזה יכול להביא פרי אך ורק בתנאי שאנו באמת רוצים לקחת אחריות ולשנות את המודל הקיים. לעתים, השינוי בא עקב אירועים דרמטיים ובלתי צפויים, שיכולים לגרום לשינוי בבחירת סכמת ההתקשרות שלנו בעתיד.
בשורה התחתונה, מדובר בסך הכל בשיטות לחיים ולבניית הקשר שניתנות לשיפור, התאמה ושינוי. זה מתחיל מהאופן בו אנחנו מתייחסים לעצמנו, מגדירים את עצמנו כמוצלחים, מוערכים כשווים וראויים לאהבה. אנו תמיד תלויים ביחס שאנו מקבלים מאחרים - בתחילה אלה התגובות של הדמות המטפלת בנו ולאחר מכן - כל בן אדם אחר שנכנס לחיינו.
התרגלנו להיות חשופים להערכותיהם של אנשים זרים, קרובי משפחה, אהובים, חברים, בוסים ומעריצים בפייסבוק, ושכחנו מהכלי היחיד שחשוב באמת: המראה על הקיר. אז לפני שנגיע להתעסקות בבעיותיהם של אחרים ועד שנהפוך לפסיכולוגיים ומורים לחיים לפרטנרים ואהובים, עלינו להתבונן בעצמנו ובבסיס לתקשורת שמאפיינת את גישתנו לאחרים.
עלינו לנסות לפענח היכן מצויות נקודות התורפה שלנו, לעבוד על הביטחון העצמי שלנו - לפני שאנחנו באים לשפוך את כל פחדים שלנו על הקשר החדש, ולראות אותו כמועד לפרידה כבר מהתחלה. אולי אחד מהתנאים ההכרחיים ביותר לשינוי ממשי זה הרצון והנכונות לקחת אחריות מלאה על התנהגותנו, אהבתנו ועל חיינו הבוגרים.
בהצלחה!
בואו להיות חברים של ערוץ יחסים בפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
