להיות ריקי כהן

במוצאי פסח הוזמנתי לחגוג את המימונה אצל השכנים. על השולחן הונחו המאכלים המסורתיים, במטבח הונחה הסבתא עם המחבת, ובסלון - בין צלילי המוזיקה והדבש הניגר – הניחו אותנו: תערובת של עדות ישראל. גברת כהן מחדרה לא הגיעה, היה לה לו"ז צפוף של ראיונות לתקשורת, אבל במקומה הסתובבו בסלון כהנים אחרים. אנשי המעמד העליון במסורת היהודית, אבל בהחלט מעמד הביניים בישראל המודרנית.

הייתה זו הזדמנות לבחון את הוויכוח הציבורי על מעמד הביניים במבט אישי: בסביבה הקרובה שלי כולם אנשים עובדים, מאושרים מאוד על פי מדד האושר של ה-‭.OECD‬ לרובם יכולת כלכלית עצמאית, אבל גם קשה להם לגמור את החודש. הם משלמים מסים, עושים מילואים, אוהבים את המדינה ומתלוננים על יוקר המחיה. ישראלים מהסוג המצוי: שורדים, מקטרים, וגם מחייכים.

הסטטוס של לפיד בחג

למרות הוויכוח שנוצר סביב הגדרת מעמד הביניים, אפשר לשים את טבלאות השכר בצד. במדינת ישראל שני קצוות: עשירים מאוד ועניים מאוד. מה שביניהם הוא באופן טבעי "ביניים‭,"‬ גם אם לא תמיד מדובר ב"מעמד" אחיד. למעמד הזה, שאליו אני משתייך, עולה הרבה כסף לחיות, ובעיקר הרבה כסף לגדל ילדים. זוג הורים שעובד במשרה מלאה לא זכאי למימון גנים או להנחה בארנונה. אם התמזל מזלו, הוא מתחיל את החו־ דש עם שליש מהמשכורת המשפחתית.

כדי לא לחטוא בטבלאות, הנה כמה מספרים ונתונים על משפחת הנדל שאותה אני מכיר היטב: שלושה ילדים מתחת לגיל שש, אישה מתמחה ברפואת נשים, בעל עובד (לפחות בעיני עצמו‭,(‬ משכנתא והוצאות רגילות.

נתחיל באמירה שאין תלונות - המשפחה הזאת תואמת את מדד האושר הכללי. ובכל זאת כדאי להמשיך

 ולהכיר את המספרים: עד לפני שנה שילמה המשפחה ‭5,000‬ שקל בחודש עבור שני ילדים בפעוטון ירושלמי. שכר הדירה, הארנונה, החשמל והמים עלו בסביבות ‭5,500‬ שקל. הם נזקקו לעתים קרובות לשמרטפים בשכר כיוון שהאם עשתה תורנויות ליליות בבית החולים. וכל זה עוד לפני ההוצאות על מחיה.

המשפחה הזאת מאושרת כיוון שהיא הצליחה להתפרנס בכבוד, עם חוב גדול לבנק והנאות קטנות מהחיים. משפחת כהן מחדרה, לעומת זאת, לא הייתה מצליחה לעמוד בהוצאות האלה עם שלושה ילדים קטנים ומשכורת של 20 אלף שקל ברוטו, שהם כ־14 אלף שקל נטו.

חברי הכנסת של ש"ס, עם החליפות היוקרתיות, המשכורת הדשנה והציניות המתפרצת, יכולים לזלזל בקושי של גברת כהן הבורגנית הדמיונית מחדרה, אבל הוא אמיתי. ליאיר לפיד, מצידו, כדאי להקשיב לאמת שמאחורי הציניות שלהם, גם אם היא צצה רק כשהם באופוזיציה.

במדינת ישראל יש רבים מדי שחיים עם משכורת רעב וקושי אמיתי להאכיל את הילדים. עם כל הכבוד לצעדת העגלות היוקרתיות שנערכה לפני שנתיים ברוטשילד, הצורך לחיות דחוף יותר מהצורך לחיות בנוחות. הוויכוח שלי עם ש"ס הוא על הדרך. בעיניי, קצבאות ילדים ומענקים מנציחים את הבעיה במקום לפתור אותה. מדובר במעגל שאי אפשר לצאת ממנו. למעט מקרי סעד, הכסף צריך לעבור לאלה שיוצאים לעבוד. בעלי הכנסות נמוכות יקבלו הנחות וקצבאות נדיבות על פי דירוג הכנסה; בעלי הכנסות גבוהות יסתדרו בעצמם. בדרך, שינוי חלוקת הקצבאות יעזור גם לנושא השוויון בנטל. השירות הלאומי יהפוך לתחנה הכרחית לפרנסה. ללא הסבסוד המעוות לבעלי יכולת עבודה שבוחרים לא לעבוד, המשק הישראלי ישנה את פניו.

כדי לטפל במעמד הביניים צריך קודם כל לצמצם את הפערים מלמטה – בשכבות המצוקה. אם נדבר בשפה פוליטית: המטרה של האוצר צריכה להיות הגדלת מעמד הביניים על חשבון שכבת המצביעים הפוטנציאליים של ש"ס.

החיים הם לא סטטוס בפייסבוק, ולפיד הוא לא משה רב נו. הוא בסך הכל שר אוצר; אין לו מטה ולא מים בסלע. כשיש אוצר, טוב לכולם. כשאין אוצר, חוזרים בני ישראל להתלונן - בדיוק כמו במדבר.