אני ברברי, היא חובבת אופרה. אז יצאנו לדייט
אורן הדר יצא לדייט בהופעת אופרה עם בחורה תרבותית במיוחד. הוא חזר עם כאב ראש, כאב לב והבנה שתרבות גבוהה אינה בחירה נבונה לבילוי עם מישהי שמוצאת חן בעיניכם
אני אוהב לחשוב על עצמי כעל בחור תרבותי. כן, אני יודע שיש טווח רחב של תוכן בין כתבי הארפר לי וסקוט פיצ'ג'ראלד ובין "מלחמת הכוכבים" וקומיקס יפני, אבל אני משתדל להלך על הסקאלה בצורה מכובדת למדי. אספר לכם שהדרך הטובה ביותר להרחיב אופקים, היא לשהות בקרבת אנשים שיחשפו אתכם לדברים חדשים. ואם אפשר גם לשכב איתם - מה טוב.
עוד בנושא:
הכנו תוכנית חילוץ למקרה שהדייט יאכזב
5 טעויות שכדאי להמנע מהן בדייט הראשון
עוד חוויות מדייטים בפייסבוק של ערוץ יחסים
ולכן, מפעם לפעם אני משתדל לצאת עם בחורות שהן הרבה יותר תרבותיות ממני. את הנרייטה (שם בדוי) הכרתי במקום לא תרבותי במיוחד: מצאנו עצמנו מצטופפים באותה מונית שירות עמוסה, אליה נדחס מספר נוסעים שהיה גורם לכל מיניבוס להרים גבה.
הנהג קרע את נתיבי איילון באותו לילה כאילו שכל נוסעיו כורעים ללדת. אומרים שסכנת מוות יכולה לקרב בקלות בין אנשים וכנראה שזה מה שקרה. תוך זמן קצר דיברנו על תרבות גבוהה, זילות מעמד האופרה בעידן הריאלטי ועוד נושאים שאני מתיימר להבין בהם.
בהיותי גבר, צייד אותי הטבע ביכולת מדהימה להנהן בהסכמה. משום מה, זה עבד: כשיצאנו מהמונית החלטנו שחייבים להיפגש ולהמשיך את השיחה. אבל כשהצעתי את אחד הפאבים החביבים עלי בפלורנטין, סירבה. "אתה יודע? הרבה זמן לא הלכתי לאופרה עם מישהו נחמד. מה דעתך?", שאלה. הסתכלתי עליה, הנהנתי והשבתי לה "בשמחה".
מערכה ראשונה: התרחבותו של המוח האלכוהולי
נסענו לירושלים להופעה מאוד מיוחדת במנזר בעיר. התוכנית היתה לצפות באופרה בליווי עוגב ומקהלה שהגיעה מאיזה עיר בבוואריה. במשך כל הנסיעה סיפרה לי הנרייטה שהיא מנגנת בנבל מגיל חמש, רוקדת בלט מגיל תשע ושעבודת המחקר שלה בנושא 'השפעת כלי נגינה על זרם מסוים בבלט' זכתה לפרסום בכתב עת נחשב מאוד בגרמניה. אני, מצידי, סיפרתי לה על הפעם בה עצרו אותי כי הגעתי לבית חולים עם בחורה שנפצעה בתאונת סקס.
מצאנו חניה ונכנסנו להיכל עצום ומקושט בתמונות של נוצרים עתיקים עם פרצוף מיוסר, המוני צלבים ועליהם ג'יזס, מרפסות וחלונות צבעוניים ושאר הדברים שאתם מצפים למצוא במנזר. ישבנו שם יחד עם עוד המון אנשים שלא מתעניינים במוזיקה ישראלית מסחרית. כאלה שממש לא אכפת להם מי זכה ב"דה ווייס" או מה זה בכלל.
והאמת? אינני מאשים את "הבורות" שגילו בתרבות הפופ הישראלית, בעיקר משום שהם היו תיירים בני שמונים מגרמניה. בכלל, נדמה היה שכל תיירות הפסוריאזיס שפוקדת את ים המלח מדי שנה הגיעה איתנו למנזר הזה, לשמוע נעימות עוגב ולחשוב על ייסורי הצלוב. באותו רגע עלה לבמה נזיר לבוש בחלוק שחור. "זה המכשף שלהם, נכון?" שאלתי. "ששש!" ענו לי הסובבים. אחרי רגע וחצי עלה עוד אחד לבמה. באותו רגע התעוררתי לחלוטין בשמחה: הנה, עכשיו יתחיל קרב המכשפים.
המכשף השחור מלמל כמה מילים באנגלית עם מבטא גרמני כבד, ואז ניגן במשך שעה יצירות קלאסיות שאני מכיר בעוגב. היה דווקא בסדר. ואז הגיעו עשר נשים צעירות, וביצעו מיני קאפלות ומזמורי תפילה נוצריים בלטינית. זה נמשך עוד חצי שעה בערך.
יש משהו מאוד מרגיע במוזיקה שכזו, גם כשהיא דרמטית במיוחד ומלאה בהתעצמויות בולטות. אולי זה הסדר של הכלים, האיזון ביניהם, אולי הידיעה שכרגע אני סופג משהו שאשכרה מרחיב את מוחי האלכוהולי. רגוע ושלו, הרגשתי את המוזיקה עוטפת אותי כמו שמיכה ואת השירה מערסלת את ראשי ככרית. כן, ברור שנרדמתי. ממש, ממש נרדמתי.
מערכה שניה: פלישה!
בחלומי הצופרים יללו, ומן השמיים המעוננים ירד נחיל חרגולים שחורים ענקיים, כל אחד בגודל של רכב חברה בערך. ואני, אני רק רצתי באטרף בין הריסות העיר העשנות, בעוד לגיון חרקי הענק יורק חומצה ירוקה-זרחנית לכל עבר. במנוסתי עברו לי בראש שני דברים: האחד - השרוכים שלי פתוחים ואני עלול ליפול, אבל אין לי זמן לעצור ולסגור אותם כדי שלא אהפוך לחטיף חרקים. ואילו השני - שזה חלום ממש מטומטם וכדאי שמישהו יעיר אותי בקרוב.
הדייט התרבותי שלי לא נשארה חייבת. "תתעורר!", היא צעקה. "אתה נוחר וכולם מסתכלים!". התעוררתי מופתע, מיהרתי להתנצל והתחלתי להתלחשש איתה בנושא ההופעה, כדי שלא תחשוב שלקחה לה איזה טרול מערות למעמד תרבותי של בני אדם. תוך כדי התלחששות, היא סיפרה לי על כמה טראגי הסיפור של האופרה הזו, כמה טראגי הסיפור של ההרכב הזה, וכמה טראגי הוא העולם באופן כללי. "וזה לא מדכא אותך?" חקרתי.
"לא. אני אוהבת סרטים טראגיים, ספרים עצובים ומוזיקה כזו", הסבירה. "זה שם עבורי דברים בפרופורציות בחיים". תשובתה הפתיעה אותי שכן נראה לי ממש מבאס לצרוך רק תכנים עצובים מבחירה, כשיטה להתמודדות עם התכנים העצובים שהחיים מנחיתים עלינו. אבל נו, מילא. כנראה שזה המחיר של להיות תרבותי. אולי זו הסיבה שהיפסטרים תמיד כל כך ממורמרים.
מערכה שלישית: הלוויתן הלבן יוצא לצוד
ואז, בדיוק כשנהייתי מספיק עייף כדי להירדם שוב, בדיוק כשנהיה ממש-ממש חם, בדיוק כשריח התרופות מהזקן שמלפני הגיע לי לאף זה קרה: הלוויתן הלבן עלה לאחת המרפסות הצופות להיכל התפילה בו ישבנו. הוא (או היא. או זה) היה חנוט בשמלת ערב ועל ראשו היה כובע עם נוצות שתראו רק בקרנבל בריו. וכשאני אומר לוויתן, אני מתכוון ליצור שמן להחריד. רק ג'יזס יודע איך המרפסת ההיא לא קרסה.
לפתע נשמעה זעקת שבר בלטינית. היתה זו צווחה פסיכוטית, שנשמעה כאילו מישהו צולב את ישו מחדש ממש מולנו. במשך השעה שלאחר מכן שמענו אופרה כה רוטטת וזעקנית, שיכלה לשמש כנשק לא קונבנציונלי. שירה שכזו צריכה להיות נתונה לפיקוח של משרד מתוקצב באו"ם, חשבתי לעצמי. אבל תראו מה זה, הגרמנים מסביב דווקא נראו מרוצים. הם חייכו והדיפו ניחוח תרופות בהנאה.
והנרייטה, היא בכלל פרחה מאושר: אחזה בידי בהתרגשות וניסתה בכול כוחה לעצור את הדמעות מלרדת. יכולתי להרגיש את תאי המוח שלי רצים במעגלים קטנים וזועקים גוועלד! את שארית ההופעה ביליתי בלנסות לאתר חפצים בסביבתי המיידית איתם אוכל להתאבד, אך ללא הצלחה.
מערכה רביעית: חוזרים לציוויליזציה
את הדרך הביתה בילינו בלהתווכח. היא טענה שתרבות גבוהה היא עבור כל מי שרק יחליט להרחיב קצת את האופקים ולהתנסות במשהו שיכול באמת להעשיר אותו. אני טענתי שלמרות שהחוויה היתה לא שגרתית עבורי, אני לא מרגיש שלמדתי ממנה שום דבר ושלמעשה, אני לא חושב שאי פעם אחזור עליה.
במובן מסוים, שנינו צודקים. כיף להיחשף לתכנים חדשים, במיוחד כאלה שזוהרים בהילת תרבות גבוהה. אבל בפועל, מעבר להילה עצמה, במקרים רבים תמצאו את התוכן מבאס. הרבה יותר כיף ללכת להופעה טובה מאשר לתערוכה של תמונות אינסטגרם של איזה היפסטר מפורסם. אין לי מה ללמד אתכם על התמודדות עם דייט תרבותי, שכן אני לא בטוח שאני עצמי יודע לעשות זאת.
כנראה שהלקח הוא להקפיד לבחור את הסיטואציה: עדיף לבחור בתערוכה או אירוע מקומי, משהו שאפשר לחתוך ממנו לפאב או למקום בילוי אחר שיהיה מקובל על שני הצדדים. נסיעה לעיר אחרת, לאירוע יקר וממושך, עשויה להסתיים במריבה קולנית על כביש 1.
אגב, לסיפור יש בכל זאת סוף שמח: הנרייטה ואני הסכמנו להיפגש בפאב שאני אוהב, בו שתינו לשוכרה ופגשנו חבר שלי שבדיוק חזר לארץ לאחר שנים בהם עבד כמנצח בתזמורת בצרפת. הם לא הורידו את העיניים זו מזה כל הערב. עד כמה שאני יודע, הם עדיין ביחד, נהנים מדברים שאני ברברי מכדי להבין.
לפנייה לכתב/ת 
