בחתונה של הבן שלי אין כלה. יש עוד חתן
חברה מהעבר שואלת מה שלום הילדים. אחרי עדכון החתונה וקריאת ההתפעלות, היא מתעניינת: "נו, ואיך הכלה? את אוהבת אותה?", אני עונה לה: "החתן. וכן, אני מאד אוהבת אותו, הוא מקסים". העיניים שלה נפערות לרגע. היא משתנקת מרוב מבוכה ולבסוף פולטת: "נו, טוב, העיקר שהוא מאושר"
הו, כמה הייתי רוצה כישורים כמו של כותבי "מצב האומה" ודומיהם. איזה סטנדאפ עליז יכולתי לעשות מהשבועות האחרונים! עליז, תרתי משמע. זה מתבסס על כך שגיליתי משחק שיש בו קורטוב של רשעות כלפי האחר והרבה שעשוע עבורי.
עוד בנושא:
גיידאר: איך תזהי אם הגבר שמולך גיי?
הכול על גאווה בפייסבוק של ערוץ יחסים
כי בשבועות האחרונים, באופן טבעי, בכל פעם שמישהו שואל אותי מה שלומי, מה שלום המשפחה ומה חדש – אני מייד מספרת שבעוד שבוע בדיוק, ביום שישי הבא שיבוא עלינו לטובה, סוף חודש מאי, פרשת שלח לך, רועי, בננו האמצעי, מתחתן. קשת התגובות יכלה לספק חומר רב לכל מי שיודע להפוך חומרים כאלה לתסריטי סיטקום.
את אמא של הכלה או החתן?
רק דמיינו את הסיטואציה הבאה: אני נכנסת לחנות בגדים ופונה אל המוכרת. "אני זקוקה לשמלה לחתונה!" אני אומרת לה. חיוך גדול נמרח על פניה, ואני יודעת שהשעשוע עומד להתחיל. "את מתארחת או מארחת?" היא שואלת. "אני המארחת!" אני עונה בגאווה (טוב, בסדר, נדבר על כל המילים הכפולות האלה בהזדמנות נפרדת). "איזה יופי!" היא קוראת. "מזל טוב! את אמא של הכלה או של החתן?"
"של אחד החתנים", אני עונה. היא מתבלבלת קלות. אני מבחינה במאבק שלה עם עצמה כשהיא מנסה להיות בעלת פני פוקר. "אה…רגע…", היא ממלמלת ולבסוף אומרת: "את מתכוונת…טוב!", הופה. ירד האסימון.
אני מחליטה להתעלל בה עוד טיפה. "את יודעת...", אני אומרת בקול הכי תמים שאני מסוגלת לו, "זה אומר שאני יכולה בהחלט ללבוש שמלה לבנה בלי להתחרות באף אחת. יש לך מה להציע לי?".
סיטואציה נוספת: חברה מהעבר שואלת מה שלום הילדים. אחרי עדכון החתונה וקריאת ההתפעלות, היא מתעניינת: "נו, ואיך הכלה? את אוהבת אותה?", אני עונה לה: "החתן. וכן, אני מאד אוהבת אותו, הוא מקסים". העיניים שלה נפערות לרגע, היא נראית כאילו היא בלעה משהו ואז פוצחת בנאום שהטון שלו מתאים למורה בכיתה ושכולו הטפה פדגוגית: "נו, ט-ו-ו-ו-ב, העיקר שהוא מאושר. ככה זה, אנחנו לא יכולים לשלוט בחיים של הילדים שלנו, אנחנו יכולים רק לתמוך, וכל הכבוד לך על איך שאת מקבלת את זה". נו, באמת. לא משעשע?
לנו נותר רק לרייר
אמנם המשחק הזה עובד בלי קשר למגדר, אבל מצאתי שהוא משעשע יותר מול גברים. הנה דוגמה: ישבתי בפגישה עם איש אחד, גבר המתקרב לשנות החמישים בחייו. דיברנו על הצלחות מקצועיות בחיים, וכמות הטסטוסטרון ששפעה ממנו יכולה היתה להספיק לגדוד שלם של שריונרים. בשלב מסוים השיחה גלשה לפסים קצת יותר אישיים.
אחרי שהשווצתי בתמונות של לירי, הוא סיפר לי שבנו הבכור, שגם הוא כבר מזמן לא ילד, טרם מצא את האשה שתהיה אהבת חייו. מיד עטיתי את פני הפוקר שלי, פקחתי את עיני הגדולות מולו במבט תמים כמו שלמדתי לעשות כמעט מיד אחרי שנולדתי, ושאלתי: אולי הוא מעדיף גבר בתור אהבת חייו?
האיש שמולי כמעט נחנק. "לא! מה פתאום! לא!". המשכתי בתמימות מעושה: "כי הבן שלי, למשל, דווקא מצא את אהבת חייו. שניהם יחד גברים הורסים, ולנו הבנות לא נותר אלא לרייר". נהניתי לראות את קשת הרגשות שחלפה על פניו, אבל הכי משעשע היה לראות את הגוף שלו מתכווץ וידיו הנשלחות להגן על מבושיו, כאילו עבר שוב ברית מילה.
חוץ מהמשחק המשעשע הזה, השאר מתנהל כמו לקראת כל שמחה אחרת של חגיגת הקשר בין שני אנשים. כמעט הכל כבר מוכן – העיצוב של המקום, המוסיקה לכל אחד מחלקי הערב, הטבעות, הברכות והאיחולים, הבגדים של החתנים, אפילו טעמנו את הקייטרינג והאוכל עומד להיות מדהים.
הערב כולו יהיה מיוחד ועליז – סליחה, שמח – ולאלה שאולי ירגישו שקשה להם, מוזר להם, מביך להם – הכנו בצד לא מעט בקבוקי ויסקי, סתם ליתר בטחון. ורק על שמלה אני עוד לא סגורה. יש כמה אפשרויות, נראה. אולי בסופו של דבר אלבש משהו ורוד.
בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק
לבלוג של ליאת בן דוד
לפנייה לכתב/ת 
