למה מחמאה מבחור זר מטרידה אותנו?

כמה פעמים קרה שהלכת ברחוב וזר מוחלט שרק לך או זרק הערה על המראה החיצוני שלך? ומה לגבי שני זרים, שהחליפו ביניהם רשמים על מראך החיצוני בקול רם, בכוונה שתשמעי? בואי נניח שהם לא דיברו גסויות ולא התייחסו לאיברי גוף ספציפיים, אלא רק טרחו לדווח לך שאת יפה. איך תרגישי - מוחמאת, או מוטרדת?

לפני מספר ימים פרסמה חברה סטטוס בפייסבוק שלה, בזה הלשון: "בחור מאחורי דלפק בבית קפה, לחברו: תראה את הלקוחה שלנו. אני מושכת בכתפיי. בחור מאחורי דלפק בבית קפה: את נראית כאילו נחתת לפה מפרק של מד מן. אני: לא מבינה אם לסטור לו או לחייך. בוחרת לחייך. מתבאסת".

זה מטריד אותנו

ברגע הראשון לא ידעתי כיצד להגיב, בדיוק כפי שאותה חברה לא ידעה אם לחייך או לסטור. ניכר על פניו שאותו בחור לא התכוון אלא להחמיא לה, ובכל זאת היא חשה עצמה מוטרדת.

אז מה, המין הנשי השתגע סופית? כבר אי אפשר להחמיא לאישה? התשובה לדידי היא חד משמעית: תלוי. תלוי בבחור. תלוי בבחורה. תלוי בהקשר. תלוי בדברים שנאמרו ובצורה שבה זה נעשה. אבל בגדול, מחמאה שמתקבלת מגבר זר בהחלט עלולה להטריד חלק מהנשים, וזו בפני עצמה מחשבה די מטרידה. למה משהו שאמור להחמיא לנו עשוי להתפרש על ידינו כהטרדה?

ובכן, קודם כל, זה מטריד אותנו כי חודרים למרחב האישי שלנו גם ברגעים היומיומיים ביותר, כשאנחנו ממהרות לפגישה, פוסעות ברחוב או מזמינות קפה. עובר אורח, נותן שירותים וכל זר אחר יכול לסקור אותנו, להעיר ולחלק ציונים. אותה חברה נכנסה לבית הקפה משום שבאופן מפתיע, חשקה נפשה בקפה, ולא בחוות דעתו של המוכרן עליה. מיזגו חוצפה ישראלית, ערבבו אותה עם חוצפה גברית, וקבלו קפה חסר טעם.

זה מטריד אותנו כי ההתייחסות למראה החיצוני שלנו מקטינה אותנו. המראה החיצוני הוא רק חלק ממכלול רחב של מי שאנחנו, כך שההתמקדות בו מפשיטה אותנו מתמהיל הרגשות, המחשבות, ההתנהגויות והכישורים שהננו. כשאנחנו יוצאות מהבית אנחנו עולם ומלואו, אבל תחת מבטו הבוחן של הזר ההווייה מתאדה ומותירה תמצית מרוכזת של גוף חסר שם וזהות.

זה מטריד אותנו כי המחמאה לא נועדה לשרת אותנו אלא את הדובר והדובר לבדו. בניגוד לחברים שמעניקים לנו מחמאה כדי לגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו, הרי שמחמאה מפי זר שמה אותו בעמדה של עליונות. כשמעירים לנו ברחוב על מראנו זה אולי מחמיא לנו, אבל גם גורם לנו להרגיש נבוכות, חשופות. לפני רגע קט היתה לנו בעלות על גופנו, ובהערה אחת הוא מופקע מאיתנו לרכוש הכלל וכל דיכפין יכול לנהל עליו דיון.

זה מטריד אותנו כי חוסר הנעימות מההערה גורם לנו לחוש מבולבלות. אנחנו אמורות להיות מוחמאות, לא? אז למה זה מרגיש בדיוק ההפך? לו היה מדובר על הטרדה פר אקסלנס היתה לנו לגיטימציה לחוש מוטרדות, אבל מאחר שמדובר על תחום אפור הנע בין מחמאה כנה לבין פלישה לפרטיות שלנו, אין לנו מושג איך לאכול את זה. מטריד אותנו שאנחנו לא מבינות למה לעזאזל זה מטריד אותנו.

זה מטריד אותנו כי אין לנו שום דרך להגיב על זה. גם אם ההערה לא נעימה לנו, הרי שבסך הכל התכוונו להעניק לנו מחמאה, לא? אז נתבאס בשקט ונשתוק, נחייך או נגיד תודה. שחס וחלילה לא ניתפש ככפויות טובה. הסיטואציה הזאת מציבה בפנינו דילמה, שבהעדר שם אחר אקרא לה "דילמת המחמאה". מה תעשי? תתעצבני בגלל שהחמיאו לך? אם גבר זר קרא אחרייך "איזו שווה!", האם תנזפי בו "אני לא שווה ואל תקרא לי ככה"? ואם כן - עד כמה מגוחכת תרגישי?

רק לא להיות שקופה

אבל בעיקר זה מטריד אותנו שאנחנו נהנות מזה. גם אם אנחנו מתלוננות על ההערות האלה, הרי שבאופן מרגיז הן גם נעימות לנו, וזה לא גורם לנו להרגיש רציונליות במיוחד. אחרי הכל, נשים מורגלות לבסס את תחושת הערך העצמי שלהן על המראה החיצוני שלהן. מלמדים אותנו שהשווי שלנו נקבע ברובו על פי הצורה החיצונית שלנו, ואיך נדע מהו - ללא פידבקים מהסביבה?!

ההערות הללו אולי מטרידות אותנו, אך נהיה מוטרדות לו תיפסקנה, לו נהפוך להיות שקופות למבט הגברי. אנחנו לא רוצות להיות אובייקט, אבל אנחנו לא יודעות איך לראות את עצמנו אחרת. אז נתבאס כשגברים זרים מדברים על המראה שלנו, ונתבאס כשגברים זרים מתעלמים מהמראה שלנו, והסתירה הזאת תמשיך להטריד אותנו גם בעתיד.