השד יצא מהבקבוק, ואתם - צאו לנו מהציצים
סוגיית ההנקה בפומבי אינה מחאה חדשה. מדובר באותו הנושא שעולה שוב ושוב ולובש פנים שונות בכל פעם, והוא לא קשור לציצים - אלא למקום שניתן לנשים במרחב הציבורי. כלומר, כל הנושאים הבוערים הללו הם נגזרת של אותה הבעיה: הניסיון לצמצם את מקומן של נשים במרחב הציבורי ולהכניסן בחזרה אל תוך הבית
השד יצא מהבקבוק, והפעם לא מדובר על השד העדתי אלא על השד מניב החלב. בשבועיים האחרונים מתנהלת מחאה סוערת ברשת כנגד הדרתן של נשים מניקות מהספרה הציבורית בעקבות מספר מקרים בהם נדרשו נשים לחדול מהנקה בשטח ציבורי כגון קניון ובית קפה, למרות שלא רק שהן היו מכוסות אלא שאין כל חוק האוסר על הנקה - עם או בלי כסות.
עוד בנושא:
הנזל וגרטל: שנאת נשים וסירוס גברים
הדרת נשים מהרחבה: מאבקן של התקליטניות
הסירנות של ירושלים: על איסור שירת נשים
הפעילות מתנהלת דרך אירוע מחאה בשם "העם דורשת משמרת מחאת הנקה" וקבוצת ה/ע/נקה בציבור, שמטרתה לאפשר לנשים להניק את ילדיהן בכל מקום בו תחפוצנה - הן מבחינת הלגיטימציה החברתית והן מבחינת ההסדר החוקי של הנושא. הישג ראשון למחאה נרשם השבוע, כאשר ח"כ תמר זנדברג הגישה הצעת חוק חדשה הקובעת כי מיניקות שקיבלו הערות מעליבות או גורשו ממקומות ציבוריים תוכלנה לתבוע את המטרידים ולזכות בפיצוי כספי.
על אף שסוגיית ההנקה בפומבי עולה בפעם הראשונה לסדר היום הציבורי בארץ, לא מדובר במחאה חדשה. מדובר באותו הנושא שעולה שוב ושוב ולובש פנים שונות בכל פעם, והוא לא קשור לציצים אלא למקום שניתן לנשים במרחב הציבורי.
בין אם דנים על תקרת הזכוכית, אפליה במקום העבודה, הטרדות מיניות או התנכלות למניקות, הרי שבסופו של יום כל הנושאים הבוערים הללו הם נגזרת של אותה הבעיה: הניסיון לצמצם את מקומן של נשים במרחב הציבורי ולהכניסן בחזרה אל תוך הבית.
קדושה או קדשה?
אם נדבר באופן קונקרטי על ציצים, הרי שלחזה הנשי יש דווקא נוכחות גבוהה במרחב הציבורי והוא זוכה ללגיטימציה חברתית נרחבת, כל עוד הוא מופיע כמובן, בקונטקסט מיני ומשמש כאובייקט למבט הגברי. כך, בין אם הוא ניצב על גוף האישה שברחוב ובין אם הוא מודפס על שלט פרסומת, הנוכחות שלו מבורכת.
באופן אירוני, חלק מהתלונות המושמעות כנגד הנקה בפומבי נוגעות לנושא הצניעות, למרות שלא רק שמרבית הנשים המיניקות מכסות את עצמן, אלא שלא תשמעו אנשים מתלוננים על חזה נשי המוצג בחוף הים, הפורץ ממחשוף נדיב או המתנוסס על שערי מגזינים. הרי ציצים נועדו להיות אוביקט מיני עבור הגבר, זה נורמלי וזה אחלה. אבל להאכלה דיסקרטית של תינוק בוכה? עד כאן! זה כבר תועבה! רק מרגע שהחזה הנשי מוצג כאמצעי האכלה, כאיבר פונקציונלי שלו שימוש אחר מהשימוש המיני (והמסחרי, שכן "סקס מוכר"), מושמעת צעקה.
הסיבה שבגללה אנשים יוצאים נגד אמהות מיניקות היא משום שמחזה ההנקה בפומבי מעלה בהם רגשי גועל, בושה או פחד. השאלה הנשאלת היא מדוע הדבר מעורר אצלם רגשות כה חזקים? באיזה ציפור נפש הוא פוגע? הסיבה לכך שהנקה פומבית מזעזעת אנשים קשורה, לדעתי, לקונפליקט הבתולה והזונה. לנשים יש שני תפקידים מובחנים בתפישה החברתית: הבתולה - האם שמקדישה את חייה לבית ולילדים, והזונה - מושא התשוקה המשתקפת בדימויים המיניים המוצגים במרחב הציבורי.
בין התפקידים הללו מתקיימת דיכוטומיה, כך שאישה לא יכולה להיות גם וגם. במרחב הציבורי את זונה ושדייך מופקעים לטובת המבט הגברי, ואילו במרחב הפרטי את אמא ושדייך מופקעים לטובת התינוק. הנקת תינוק בפומבי מערערת על החלוקה לשד המיני במרחב הציבורי ולשד האמהי במרחב הפרטי, ומזכה את האם הבתולה בסנקציות המבהירות לה את מקומה: בבית. מצטערים, אבל בחוץ יש מקום רק לזונות.
ההדרה החדשה
אבל זה רק חצי מהסיפור. קשה שלא לתהות איך זה שבמדינה כמו ישראל, בה מתקיים מכבש לחצים עצום כלפי נשים להניק את ילדיהן (ומי שבוחרת שלא להניק היא "אמא רעה, מפונקת ואנוכית"), לא מתקיימים התנאים שיאפשרו להן לעשות זאת. השילוב של העליהום הציבורי כלפי מי שהעזה שלא להניק יחד עם העליהום כלפי מי שהעזה להניק מחוץ לבית, מעלה אצלי את החשד שהפרופגנדה למען הנקה היא עוד תכסיס אחד מיני רבים לשמור את האישה בתוך הבית. לא מדובר כאן במיזם חדש, שכן משחר ההיסטוריה שימשו המיניות הנשית והאמהות כאמצעים להדרתן של נשים מהמרחב הציבורי.
מחאת המיניקות היא כמובן מבורכת, אפילו שלא מדובר במהפכה של ממש. זו אינה מהפכה תפישתית משום שבמקום לתבוע בעלות על השדיים שלהן, תובעות הנשים בעלות בשם התינוק, משמשות כפה למי שאינו יכול להשמיע את קולו ולהילחם על זכויותיו. החלוקה לשדיים מיניים ולשדיים אמהיים נשמרת, השדיים מנוכסים לגבר, למשווק או לתינוק. ומה לגבינו? מתי ננכס אותם לעצמנו?
הניסיון להביא לשינוי חברתי דרך קולה של אמא, מגדיר ביתר שאת את מקומן של נשים בחברה כאמהות בראש ובראשונה. אני נזכרת באופן אסוציאטיבי בתנועת ארבע אמהות - נשים שהצליחו בפעם הראשונה בישראל לפעול בנושאים בטחוניים - תחום המוגדר כגברי. הן הצליחו לעשות זאת משום שהן השמיעו את קולן כאמהות, מתוך מקום של דאגה לילדים הלוחמים שאינם יכולים להשמיע את קולם.
האם נשים יכולות לתבוע בעלות על הגוף שלהן, על המקום שהן תופסות במרחב הציבורי או על החלטות ביטחוניות רק מתוקף תפקידן כאמהות? אני מבינה שקל יותר לחולל שינויים קטנים מתוך המערכת מאשר שינוי של מערכת תפקידי המגדר כולה, אבל גם חוששת פן נירה ברגליים של עצמנו ונחזק את המערכת הדכאנית שבתוכה אנחנו פועלות.
בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
