אהובי נפטר. איך אוספים את השברים?

הבעיה היא שכשזה קורה, כלום כבר לא יהיה אותו דבר, כי איבדנו את זה אשר אהבנו, יהיה זה גבר, אישה ,חבר או ילד. ועכשיו, איך ממשיכים כשהפחד הכי גדול שלנו התממש והאדם הזה, שאהבנו, אינו פה יותר לצדנו?

גם את דליה ארזי פגשתי ביום רגיל לחלוטין בבית קפה תל אביבי טיפוסי. דבר לא הכין אותי למפגש עם האישה הנדירה הזו שאיבדה את בעלה, אפי ארזי ז"ל, שהלך לעולמו באפריל האחרון בתום מאבק ממושך במחלה קשה. ואם השם שלו נשמע לכם מוכר, זה בגלל שאפי ארזי ייסד את חברת סאיטקס ונחשב ל"אבי ההייטק הישראלי".

"אפי תמיד היה אהבת חיי", משתפת דליה,"וכשהציע לי נישואים זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר שחוויתי". כשאני שואלת איך הכירו, דליה מחייכת ומשתפת "את אפי הכרתי בשנת 79 כשעבדתי בחברה שלו, 'סאיטקס'. הייתי אז בת 21, בחורה שאפתנית, בדרך להגשמה עצמית. אפי התחיל כמודל לחיקוי, אחר כך כבר נשביתי בקסמו, ותוך זמן קצר פיתחנו קשר מקסים של כבוד הדדי והפכנו לחברים טובים".

"הקשר הזה ליווה אותנו להרבה מאד שנים. באמצע הספקנו כל אחד להתחתן ולהתגרש מבני זוג אחרים, אבל תמיד היה בינינו ערוץ תקשורת פתוח, ועם הזמן הקשר בינינו הפך לאהבה גדולה. נישאנו בשנת 2004 וללא ספק אפי הוא האהבה של החיים שלי".

כשאני שואלת את דליה מה היא הכי אהבה באפי, נדמה כי היא יכולה להפליג למרחקים עד אין סוף. "אהבתי באפי את הכל. באמת שאת הכל, מכף רגל ועד ראש. את היופי הפנימי, את טוב הלב, החכמה, העוצמה, חוש ההומור, הטעם הטוב בעיצוב, בלבוש, בקולינריות, את האהבה שידע לתת. שרית, תמיד ידעתי, אבל היום אני יודעת עוד יותר שאפי הוא האדם הכי מדהים שפגשתי וכנראה גם אפגוש בחיי".

למה את מתגעגעת? אני שואלת, "לחיוך שלו", משיבה דליה. "לחיבוק, לתחושת הביטחון שהעניק לי תמיד. לצחוקים, להשתובבות, לנשיקות שהרעיף עלי כל היום, למבט הזה שלו, שהבין את הכל מבלי שהייתי צריכה לומר דבר".

מה את חווה לאחרונה? מה הכי קשה לך?

"הגעגועים האלה שרק מתעצמים", משיבה דליה. "אפי השאיר לי זיכרונות יפים והשראה שלעד יישארו איתי. נכון שאומרים שהזמן עושה את שלו, רק שאצלי זה עובד הפוך - ככל שעובר הזמן אני מתגעגעת יותר. לא מתרגלת לחיים בלעדיו, לבדידות, לחלל העצום הזה שהשאיר. הזמן לפעמים מרפא ולפעמים לא".

יש משהו שבדיעבד היית שואלת אותו?

"תמיד דברנו על הכל", משיבה דליה. "הכל היה פתוח בינינו ולא היו סודות, כך שלא נשארתי עם סימני שאלה. אולי.... ", מהססת דליה, "הייתי שואלת אותו אם הוא גאה בי", ומיד מחייכת. "אבל אני יודעת את התשובה. אפי היה אומר בקול הבטוח שלו 'כן, מתוקה שלי'".

בזמנים יפים יותר. דליה ואפי ז"ל(צילום: דליה ארזי)

למלא את החלל

כשאתה מאבד מישהו שהיה חלק כל כך מהותי מחייך החיים משתנים לך ללא היכר, החל מהסטטוס בתעודת הזהות ועד לדקויות שבשגרה היומית. גם דליה חווה את השינוי הזה: "סדר היום שלי השתנה לחלוטין", משתפת דליה." החיים לצידו של אפי היו כמו נסיעה ברכבת הרים - תמיד עמוסים, ולא היה רגע דל. היינו עסוקים בדברים היפים של החיים למרות ההתמודדות עם המחלה שלו".

"נסענו לחו"ל יחד, טיילנו, טיפחנו את המשפחה שלנו, שיפצנו יחד את הבית המקסים שלנו והפכנו אותו לבית הכי חם שאי פעם היה לי. בית שמח ומלא ירוק, אורחים, חברים ומשפחה. בשנים האחרונות אפי אהב להיות רק איתי. הבית שבנינו היה מאובזר כך שהיה לאפי כל מה שהוא צריך לימי מחלתו. הוא לא רצה לבזבז רגע וכל הזמן אמר לי 'אני רוצה להספיק לתת לך הכל בזמן שנותר לנו'".

ועכשיו?

"עכשיו הכל שונה כי אני בלעדיו. עכשיו אני משתדלת להיות עסוקה ומשקיעה את כל האנרגיה שלי בעשייה. אני עדיין משתדלת לעשות את כל הדברים שאני אוהבת, אבל לבד. להיות עסוקים בדברים שאוהבים מסיח את הדעת מהכאב בכלל ומכאב ההתמודדות. בהכירי את אפי תקופה כל כך ממושכת, בזמנים טובים וגם בפחות טובים, אני יודעת שהוא לא היה רוצה שכל היום אשב ואבכה עליו, אלא היה רוצה שאמשיך את דרכו, שאצור משהו חדש בעל ערך, משהו שעושה טוב לאנשים. אפי היה ההשראה שלי כשהקמתי את הסטארט-אפ האישי שלי שנקרא "O-STAR.me".

"החזון שלי התחיל כפרוייקט בפייסבוק. זוהי בעצם במה לחברים, מקום להביע את עצמם. חזון זה הפך למיזם ענק המספק מעין 'קורות חיים' אותנטי ממקור ראשון. בעתיד, כשאנשים ישלחו קו"ח למשרה שהם מחפשים, מעסיקים יבקשו מהם גם את ה-ME"" שלהם על מנת להתרשם גם מקורות החיים האישיים שלהם.

דליה לא רואה עצמה בזוגיות חדשה ולא חושבת על דייטים, וכשאני שואלת אותה מה זה סוף טוב בשבילה, היא משיבה לי בחיוך "כשאפי ואני ניפגש למעלה...". "אני זוכרת", משתפת דליה, "שכשהייתי צעירה יותר, אפי אמר לי שאם מישהו יפריע או יציק לי, שאגיד לו. 'תמיד אשמור עליך מרחוק' נהג לומר. והיום, כשאני מרגישה חסרת בטחון, עצובה או חסרת אנרגיות, אני נזכרת במשפט הזה ומתעודדת. אפי היה ותמיד יהיה המצפן שלי, האהוב שלי, ואני באמת מאמינה שהוא תמיד ישמור עלי מרחוק...".

להשלים עם המוות

נדמה כי דליה היא מצבת ההנצחה החיה של אפי. באופן שבו היא נושאת את הלפיד שלו ואת עצמה, ובדרך שבה היא בוחרת להמשיך בחיה לאחר לכתו היא מעניקה כוח לאחרים מרחוק. על ידי התנהלותה התוססת ושיתוף מחשבותיה התכופות גם בפייסבוק, ובאופן שבו היא לא מפסיקה לחיות, ועדיין - אין רגע אחד שאפי לא עובר שם, בתוך הארמון הזה, המיותם, שהשאיר בליבה המתמלא כל יום מחדש בזיכרונות טובים שהשאיר לה.

דליה ואפי. המחלה קטעה את האהבה שלהם(צילום: דליה ארזי)

איך מתמודדים עם האבל?

"בשלב הראשון יש צורך לעכל את אובדן בן הזוג", מסבירה לי אנאבלה שקד, מייסדת בית הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר. "שלב זה מאופיין בהלם מצד אחד ובהכחשה מצד שני. בדרך כלל, אנשים יגיעו לטיפול מאוחר יותר מאחר ובשלב הראשוני הם עטופים בבני משפחה וחברים והאובדן לא ממש נקלט עד הסוף. בשלב זה צריך להיות שם עבורם, לתמוך, להקשיב וגם להחזיר במידת הצורך. לבחון את הבנת הסופיות של המוות, מה שיביא בשלב מאוחר יותר להשלמה. כשאנו נפרדים מאדם קרוב, אנו עוברים תהליך של תנודות רגשיות, כאשר תהליך ההשלמה עובר דרך שלבים שונים: הלם, הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון והשלמה".

איך חיים עם תחושת ההחמצה של מה שיכול היה להיות?

"חשוב לדעת", מסבירה אנאבלה, "שכשאדם קרוב נפטר זה טבעי להרגיש אשמה או חרטה על מה שלא עשינו/אמרנו/היינו, ועוד יותר חשוב לזכור זאת על מנת לומר לקרובים לנו עוד היום כמה אנחנו אוהבים אותם, לפתור מחלוקות איתם, ליישב סכסוכים אם יש ולנסות לעשות טוב זה לזו. כמו כן, חשוב שנזכור לחיות באופן הזה", מדגישה אנאבלה, "כדי שלא נרגיש שלא עשינו מספיק כשלא תהיה יותר הזדמנות לתקן.

"חשוב שנוקיר את מה שעשינו ונקבל בהשלמה את מה שלא עשינו, הרי אנחנו לא מושלמים, וגם לא נהיה. כמו כן, השלב בו אנו חושבים על מה לא עשינו או יכולנו לעשות אחרת, הוא 'שלב המיקוח' - זהו שלב מייסר, ולכן לטובתנו האישית שווה 'להתקדם' לשלב העצב, שיש בו כבר הבנה והוא השלב לפני ההשלמה".

איך קמים שוב מחדש ושבים לפעילות?

"כמו בכל דבר מאוזן", אומרת אנאבלה, "יש לחזור לפעילות היומית ולשקול לנסות להמשיך דברים שדחינו או להתחיל בפעילות חדשה, כמו חוג חדש. חשוב שנהיה בקשר עם העולם החיצון ולא נסתגר, שנעשה מאמץ לתפקד למרות הקושי. הרבה פעמים אחרי חוויה דרמטית כמו מוות, הכל מסביב נראה חסר חשיבות ולכן מומלץ ורצוי לחזור לחיים".

ואיך נעשה זאת?

"על ידי ההתמקדות בדברים החשובים לנו: בחברים, במשפחה, ובכך שנשמור מקום לזכרון והוקרת הנפטר/ת בלי שזה יתפוס את כל חיינו".

לאהוב מחדש

לדברי אנאבלה, נהוג לחשוב שתהליך אבל שלא מסתבך נמשך כשנה וזה בערך הזמן שאנשים מתחילים להפתח לקשר חדש, אבל זה מאוד אינדיבידואלי וחלקם מתחילים אפילו קודם. דווקא אנשים שחיו בזוגיות טובה ירצו להיכנס לזוגיות מוקדם יותר, ומי שחווה זוגיות לא טובה לא ירצה להיכנס כל כך מהר לקשר. במקרה כזה כדאי לעבוד בטיפול על המסוגלות הזוגית על מנת ליצור פרק ב' אחר. אם האבל נמשך יותר משנה ובמקרים של דכאון, אנאבלה ממליצה לפנות לטיפול תרופתי במקביל לטיפול הנפשי.

"חשוב שנזכור", מבקשת אנבאלה, "שאם באמת היתה אהבה בין בני זוג, המת היה רוצה שהנשאר בחיים יחיה חיים טובים ומלאים, ולכן אם יש ביקורת סביבתית, אני מציעה להתקרב לאנשים המפרגנים עם ההטבה והשינוי לטובה, ולהתרחק מצדקנים למיניהם 'שיודעים יותר טוב'".

"כמו כן", מסבירה אנאבלה, "מפגשים עם אלמנים ואלמנות העוברים את אותו תהליך מצד אחד יכולים להועיל בהיבט של הזדהות עם אחר שעובר חוויה דומה כי 'זר לא יבין זאת'. אך במקרים אחרים, ישנה סכנה שאם האחרים מושכים לכיוון של אבל מתמשך, זה יכול להפריע לאדם הרוצה להיות יחד עם האבל ולהשאיר מקום בלב השמור לנפטר, אך בכל זאת להמשיך לחיות".

אחרי הכל זה נכון, המוות הוא בלתי נמנע, אך כך גם החיים שכנראה חזקים מהכל. אם היינו מתעסקים בפחד מהמוות לא היינו באמת ממצים את החיים לצד אלה שבחרנו שילוו אותנו במסע המאתגר והלא ידוע של החיים, כי החיים שזורים ברגעי סוף והתחלה ואינם נגמרים לעולם.

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק