כשאת נשואה מבחוץ ומתה מבפנים
ברומן "כותבת ומוחקת אהבה" הגיבורה מסתחררת באהבה מחוץ לנישואים ואז מחליטה לחזור הביתה. ד"ר אורלי בלומברג חושבת שהיא עשתה טעות
"יש סוגים מסוימים של זוגיות שבהם מגיע הרגע שבו את מרגישה מתה למרות שאת נושמת", כותבת ענת לב-אדלר ברומן החדש שלה "כותבת ומוחקת אהבה", ומגוללת את הסיפור הידוע על התקופה הזו, שבה גבר חדש מעורר אותך לחיים ומראה לך עד כמה היית מתה עד עכשיו בתוך המערכת הזוגית שלך.
עוד סיפורים חמים - בפייסבוק של ynet
לב-אדלר מעבירה את סערת הרגשות, את ההתלבטויות, את רגשות האשם ואת חוסר האונים במערבולת שנקלעה אליה יעל, גיבורת הסיפור שלה. היא עוברת עם יעל תהליך של התאהבות בגבר שמרגש אותה מחוץ לנישואים, ובסוף גם מציעה לגיבורה הנשואה פיתרון. אינני מסכימה עם הפיתרון שהציעה לב-אדלר, וזאת גם הסיבה שבגללה התיישבתי לכתוב את הטור הזה.
כרוניקה של רומן ידוע מראש
הכרוניקה של הרומן ידועה מראש: השעמום בנישואים, ההתרגשות מהצ'ארמר החדש, ההשוואה הבלתי נמנעת לבעל, הכאב, השקרים, רגשות האשם, העקיצות, הקנאה והסדקים ברומן. מה שמשתנה הוא סוף הסיפור.
עוד בנושא:
מה ההבדל בין אישה בוגדת לגבר בוגד?
החוזה שהופר: למה אנחנו בוגדים בבני הזוג?
הפתרון של ענת לב-אדלר, שאיתו קשה לי, מנוסח במילותיה של נהגת מונית שהסיעה את יעל: "מתי אתה נטרף אחרי מישהו בשיגעון? כשאתה עדיין לא מכיר אותו בכלל ואז הוא סוג של אלוהים בשבילך. ומתי אתה אוהב אותו? כשאתה מכיר אותו ממש-ממש טוב ואז הוא חלק ממך.
"באמצע – בין זה לזה – נמצאות השנים הכי קשות של הנישואים. השנים שבהן אפולו הכול יכול הופך לרועה צאן, ואז צריך למצוא דרך לקבל מחדש את האיש הפשוט הזה, שהולך בכל יום לעבודה, שחוזר מהמכולת עם הלחם ושנרדם בלילה מול הטלוויזיה. אבל מי שמצליחים לעבור את זה יחד, מרוויחים לכל החיים את המשמעות האמיתית של הקשר. את מה שבעצם קוראים לו אהבה."
אני לא ממליצה לחיות לפי המיתוס הזה. לא כי הוא לא נכון אלא כי הוא רק הקליפה. החסך שיעל מרגישה הוא אמיתי. לקבל את בועז כפי שהוא, משמע להמשיך ולחיות עם אדם פאסיבי, תלותי וחלש. לאורך כל הספר ממליצים ליעל לקבל את בועז כפי שהוא. "הרי בחרת בו", מטיחים בה, ויעל מתגוננת: "אבל כשהתחתנתי איתו הוא התאים לי. זה היה פעם. הייתי בת עשרים ומשהו ומאוהבת. היום אני בן אדם שונה".
וכאן מתחיל הפתרון האמיתי: לא רק המראה החיצוני משתנה עם הגיל אלא גם הנפש. תפיסת החיים והצרכים של גיל 20 הם לא הצרכים של גילאי ה-30, ולא הצרכים של גילאי ה-40. האדם משתנה לאורך השנים וטוב שכך. לא תמיד השינוי של האחד מסונכרן עם השינוי של השני. האם זה אומר להתגרש? לא. האם זה אומר להישאר? גם לא, כי לא כאן המדד להחלטה.
הפתרון של לב-אדלר נעצר כאן: "יהיה לך קשה עם השינויים הללו אבל אם תצליחו לעבור את זה – תזכו באהבה". אך המציאות מראה שהפתרון הזה מוביל לנישואים ריקים, נישואים מתים לפי הספרות המקצועית, נישואים בהם וויתרת על חיים עם גבר עצמאי וחזק (במקרה של יעל) והשלמת עם חיים במחיצת בעל תלותי וחלש.
הספר מסתיים בתמונה שנראית הרמונית. זוג ושני ילדים בדרכם לחופשה, "ארבע יחידות של אהבה הנוסעות לכיוון אחד". הבעל מגניב נשיקה לאשתו והיא "פתאום רוגשת שוב לעומתו". זה מה שרואים אך זו רק הקליפה. מה שחסר כאן הוא ההבנה שהשלמה עם הפשרה לא מבטלת את החסך שבה. העובדה שהשלמתי עם ספירת קלוריות לא מבטלת את הכמיהה שלי לפחמימות. אני אולי עומדת בזה, אבל אני לא אוהבת את זה ולא לשכוח שריח מאפייה עלול לשבור אותי מתישהו כי החסך הוא אמיתי. הוויתור הוא הכפוי, וגם אלטרנטיבה מסעירה איננה מדד להחלטה.
הסיבה שיעל נמשכה מלכתחילה לגבר השני, היא שבניגוד לבעלה, הוא עצמאי ומנהיג ויכול לאפשר לה להיות הקטנה והתלותית. הוא, לעומת זאת, נמשך אליה כי בניגוד לאשתו, היא עצמאית וחזקה ויכולה לשמש לו שותפה במקום נסמכת. שניהם שואפים להיפוך תפקידים. כמה רחוק הם יכולים להגיע כשהפנטזיה תהפוך למציאות?
אז לא, לא עוזבים בית בגלל גבר/אישה אחר/ת, אלא בגלל הגבר/האישה החוקי/ת בלבד. המדד להחלטה אם להישאר יחד או לא, עומד ביכולת של השני לספק את הצרכים המשתנים שלך. יעל חזרה הביתה, אבל לא מהסיבות הרומנטיות.
ומה שלא רואים בתמונת הסיום ההרמונית בספר, הוא שריח הגשם באוויר הוא "בדיוק הריח שהיה כשפגשתי אותו. צביטת כאב מדקרת במעלה בטני, ואני מנסה להחניקה, אבל היא מתפרצת, כמו שיעול חורק באמצע קונצרט". מה שלא רואים בתמונה ההרמונית הוא "שאני נותרת בבדידותי, להסדיר את נשימתי ולא לבכות".
לצערי, אני צופה לה רומן נוסף, לא כי פעם בוגד תמיד בוגד, אלא כי רעב לא יכול להירגע ממים.
דר' אורלי בלומברג-מזרחי בעלת תואר Ph.D בתחום הפשרות בנישואים, חוקרת ומרצה המתמחה בזיהוי הפוטנציאל בזוגיות. בעלת הקליניקה 'בלב שלם'.
