כואב אבל יותר: גברים ונשים במבחן הסבל
הגבר שלך לא מפסיק לקטר, וזה נשמע לך מוזר. חברתך ילדה ללא אפידורל והוא בוכה בגלל שפעת. האם יתכן שפשוט כואב לו יותר? ומה אומרים המחקרים?
אם את עושה את הטעות הקריטית ואומרת "הכל בסדר, תתלבש ולך לעבודה, שלא תאחר", את עשויה לזכות במופע פנטומימה שלא היה מבייש את מרסל מרסו בכבודו ובעצמו. יד כבדה כאבן מונחת על מפתח ליבו ופיו נפער בבעתה. "מה הם הסימנים המוקדמים להתקף לב?" הוא לוחש, "קשה לי לנשום. חוץ מזה שמעתי ששפעת החזירים חזרה, ואתמול עברתי ליד אישה שהתעטשה".
אם את אישה נבונה, את מחניקה את התגובה האינסטינקטיבית שלך (כלומר, שלי) - שהיא אחיזה בשתי כתפיו של הגבר וטלטולו הלוך ושוב תוך כדי שאת קוראת באוזנו "זוכר אז איך סבלתי מכאבים, ורק אחרי שנה וחצי גילו שכבר אין לי תוספתן (סיפור אמיתי)? לא קיטרתי אז רבע ממה שאתה מקטר עכשיו.
והחברה שלי? זאת שילדה בלי אפידורל? לא לידה אחת, שתיים! גם היא לא התלוננה ולו רבע מכפי שאתה מתלונן". לא ולא. את מביטה בו במבט מלא דאגה ואומרת "כנס מיד למיטה, מאמי, אני מכינה לך מרק".
זו אמנם קלישאה לומר שגברים רבים נוהגים כילדים מייבבים כשתוקפת אותם מחלה, אולם לקלישאות יש נטיה מרגיזה להיות מבוססות על אמיתות ששיכפלו את עצמן. רגע לפני שנאשים את הגברים ללא עוול בכפם, יש לשאול - מה אם עוצמת הכאב שלהם חזקה יותר מזו של הנשים? האם יתכן שהסבל שלהם גדול יותר?
דוקטור, אני מת פה
מחקר חדש, שממצאיו הוצגו החודש בכנס רפואי בשטוקהולם, מצא כי גברים ונשים אכן נבדלים באופן בו הם תופשים וחווים כאב. קבוצת חוקרים שבראשם סאנדלר-קיסלינג מאוניברסיטת גראץ, ראיינו במשך ארבע שנים מעל עשרת אלפים מטופלים בבתי חולים בגרמניה. כל מטופל רואיין יממה לאחר שעבר ניתוח, כאשר הראיון כלל שאלות שאיפשרו לחוקרים להעריך את רמות הכאב הנחווה של המטופלים באופן יחסי לפרוצדורה הרפואית שהם עברו.
בתחילה, החוקרים לא מצאו שום קשר בין מין המטופל לבין רמת הכאב הנחווה. אולם כאשר הם חילקו את הנבדקים לשתי קבוצות על פי סוג הניתוח - פרוצדורות קטנות לעומת ניתוחים מורכבים - הם מצאו הבדל משמעותי בין המינים. לאחר ניתוחים מורכבים (כמו למשל ניתוח אורתופדי), גברים דיווחו על רמת כאב גבוהה יותר מזו של הנשים.
רגע לפני שנעניק לגבר המצונן שלנו ציון לשבח על קינוח אף ללא יותר משתי תלונות ברצף, כדאי שנמשיך בקריאת המחקר. מסתבר שדווקא לאחר פרוצדורות פשוטות (כמו לדוגמה, ביופסיה), נשים דיווחו על רמת כאב גבוהה יותר מזו שדווחה ע"י הגברים. החוקרים מדגישים כי הנתונים הללו אינם מלמדים על הכאב עצמו אלא על הבדל מיגדרי בתפישת הכאב, ואינם יודעים אם מדובר על הבדל פיזיולוגי או שמא על הבדל חברתי.
הסברים פיזיולוגיים שסופקו התמקדו בהשפעת הפרוצדורות והאיזורים בהם הן בוצעו על הורמוני המין. הסבר חברתי אחד הוצע ע"י ד"ר בוורלי קולט, יועצת לניהול כאב, שטענה כי גברים ידועים ביכולתם להעלות את סף הכאב שלהם בעת שהם מטופלים ע"י אחיות צעירות ואטרקטיביות, בהשוואה לטיפול ע"י גברים מבוגרים ובלתי אטרקטיבים.
אבל בואו נחזור במהירות לגבר מהדוגמה, כי הוא מתבוסס ברחמים עצמיים על הספה וממתין לשובנו. כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין הממצאים (גברים חווים כאבים שנובעים מעניינים רפואיים פעוטים יחסית בצורה קלה יותר מנשים) לבין הקלישאה מחיי היומיום (גברים חווים אותם בצורה קשה יותר מנשים)? יש לקחת בחשבון, בעיני, גורמים תרבותיים הקשורים לתפקידים המגדריים ולציפיות השונות מגברים ונשים.
גם בימינו מצופה מהגבר להיות החזק והמפרנס. יתכן שרק בימי מחלה יש לו לגיטימציה להפגין חולשה בהסתגרו במקום הבטוח, במעוזה של האישה - בבית. האישה היא הדמות המטפלת והאחראית העיקרית לכך שהכל 'יתקתק' בבית. אין לה את הפריווילגיה להכנס לתפקיד החולה כאשר תפקידה הוא לשמור על הסדר בבית.
אז מה עושים בפעם הבאה שהגבר מתלונן על מיחושי הצינון כאילו מדובר במפרצת? אפשר לספר לו שהכאב שלנו גדול משלו. אבל הפתרון הפשוט יותר הוא לומר "כנס מיד למיטה, מאמי, אני מכינה לך מרק".
כל הכתבות שלנו נמצאות גם בפייסבוק. תעשו לייק?
לפנייה לכתב/ת 
