לא צריך לחשוש מהכינור הסיני הגדול / דעה

הסינים באים: בשבוע בו נרכשה חברת תנובה בידי ברייט-פוד הסינית, ליוויתי ראש משלחת יפני שהגיע לביקור עסקים בישראל. שאלתי אותו מה דעתו על החששות שנשמעים בישראל מפני הרכישה. המנהל המנוסה הרהר רגע ואמר: "זה מזכיר לי את הפחד האמריקאי מהרכישות היפניות בארה"ב בשנות ה-80. אז פחדו שאנחנו משתלטים להם על המדינה. בסוף זה לא קרה, הרכישות היו עסקיות, והמשק האמריקאי קיבל מטוקיו זרם גדול של מזומנים שעזר לו מאוד".

כתבות נוספות בנושא בערוץ הכלכלה של ynet:

בגלל המכירה: 57 אלף שקל לכל עובד תנובה

"מי צריך סינים? יש בארץ מספיק עובדים"

"הסינים השתלטו על חברת המזון הגדולה בישראל"

לא לכולם קל עם הדרך היפנית לעשות עסקים וכאשר חברה מקומית נרכשת בידי חברה סינית,  גם אז המהלך מעורר אמוציות בקרב ישראלים. הסיבה העיקרית לכך היא כנראה הפחד הישן מפני הבלתי נודע, שהרי עבור רוב הישראלים התאגידים הסיניים נתפסים כגוף מסתורי שיש לפחד ממנו.

לחשש הבסיסי הזה נלווה הפעם חשש נוסף מפני השתלטות סינית על משאבי המשק הישראלי, ביצוע ריגול בטחוני, ואף מפני ניסיונות להעביר את פס הייצור לבייג'ינג. כך קרה שבנשימה אחת התייחסו לרכישת תנובה ולרכישת טמבור (אף שהאחת נרכשה בידי תאגיד סיני ואילו האחרת נרכשה בידי חברת אחזקות מסינגפור) כמהלכים המשיקים זה לזה. 

מאחר שהתופעה הזו עומדת ללוות אותנו לאורך זמן, לפי דבריהם של כל האנליסטים, כדאי לעשות בה סדר ולהבין אותה כפי שהיא.

לרוכשים אין זהות משותפת

קשה לזהות קו משותף בין כל החברות שנרכשו מישראל באחרונה. עם אלה נמנים למשל חברות טכנולוגיה דוגמת פגסוס טכנולוגיות, טוגה נטוורקס, אמובי וקונטרה מצד אחד, וחברות "לואו-טק" כמו טמבור, אגן כימיקלים ותנובה מצד שני.

הרוכשים עצמם אינם מהווים חבורה אחידה, פאנג דיגיטל שרכשה את פגסוס היא מפיצה של מוצרי צריכה. לעומתה כמצ'יינה, הבעלים הנוכחיים של אגן כימיקלים, היא תאגיד כימיקלים ומוצרי כימיה. חברת חואוויי היא יצרנית מוצרי תקשורת ואילו ברייט פוד היא תאגיד מזון.

אלה הם הרוכשים מסין העממית. לעומתם, החברות הרוכשות שהגיעו מסינגפור הן סינגטל שהיא ספקית שירותי תקשורת, וקוסטו, שהיא חברת אחזקות.

חיבור בין המגזר הממשלה למגזר הפרטי  

לנוכח הדרך הסינית המחברת בין הממשל למגזר הפרטי, בארץ עלה החשש מכך שמהלכי הרכישה הוכתבו מלמעלה. עם זאת נראה כי בקבוצות כל כך מגוונת פועלים שיקולים שונים. למשל, טוגה נטוורקס הוקמה או נרכשה (תלוי את מי שואלים) כדי להוות מרכז פיתוח של חואוויי.

פגסוס, לדוגמא, נרכשה כדי להפיץ את המוצרים המתקדמים שלה בעיקר בשוקי המזרח, ואילו החברות אמובי וקונטרה נרכשו בידי סינגטל כדי להעשיר את השירותים המתקדמים שהיא מציעה ללקוחות שלה, ולבדל אותה ממתחריה בשוק. מאחר שסינגטל רוצה להיות האייקון המתקדם והטכנולוגי של עולם שירותי התקשורת בעולם, היא זקוקה לחדשנות הסטרטאפים הישראליים.

אבל בתנובה המצב שונה; אמנם מדובר בחברה מסודרת, מתקדמת ובעלת קו מוצרים איכותי, אבל בפירוש לא חדשנית בתחום זה. את מעדני החלב שלה היא רוכשת מחברות אירופאיות. למי שרוצה להחדיר לסין שורה ארוכה של מוצרי חלב איכותיים, תנובה פשוט זולה יותר לרכישה בהשוואה לרכישת ענקיות מוצרי חלב אחרות דוגמת דנונה, שאמבורסי, מולר ויופלה.

הרכישות בישראל הן רק חלק מהרכישות הגלובליות

בניגוד לדעה הרווחת בישראל, לא מדובר בתופעה נקודתית של רכישת חברות ישראליות בידי תאגידים מן המזרח. חברות מכל העולם נרכשות בידי תאגידים מהמזרח. לא מעט נתונים מצביעים על כך שכלכלת העולם עוברת מזרחה.

נראה כי יותר ויותר חברות אסיאתיות נכנסות לרשימת פורצ'ן 500 של המגזין פורבס. יותר מילארדרים ממדינות אלה נמנים עם מדורגי הרשימה, ומאחר שהכסף נמצא שם - משם מגיעות עיקר הרכישות וההשקעות.

הרכישות היפניות סביב העולם החלו כבר בשנות ה-80. בשנים שחלפו הצטרפו אליה עוד מדינות מהמזרח. אם נבחן רק חלק מהדוגמאות הנוכחיות לרכישות גלובליות נראה כי חברות ממשלתיות סיניות רוכשות כייום מכרות יהלומים באפריקה, טטה ההודית רוכשת חברות בריטיות, החברות וולוו, יגואר ורובר כבר מזמן אינן אירופאיות, ואילו אריקסון השוודית נטמעה כבר בסוני היפנית.

לבעלי החברות אכפת משורת הרווח

המשמעות היא שמדינות המזרח מבצעות הרבה רכישות סביב העולם ולא רק בישראל, כך שאין לראות ברכישות האחרונות שבוצעו במשק חלק ממזימה להשתלט על המשק הישראלי, וגם לא מחמאה ספציפית לאטרקטיביות שלו, אלא רק דוגמה למהלכים שמתרחשים בכל העולם.

אף שהחששות מפני שינוי מובנות, לא מדובר במגמה או מזימה. לטעמי, ברכישת תנובה בידי חברה סינית אין יותר סכנה מזו שהתעוררה בעת רכישתה על ידי קרן בריטית. למען ההגינות כדאי לציין שגם הבעלים הישראליים לא תמיד מתנהלים כפי שהעובדים שלהם והכלכלה הישראלית היו רוצים.

בכל העולם, ללא הבדלי לאום - הבעלים של החברה תמיד יחפשו להרוויח יותר. מאחר שאין כל צידוק כלכלי להעביר את קווי היצור של תנובה לסין, נראה כי אם הרכישה תגרום לתנובה למכור יותר בסופרמרקטים של סין, הרי שמדובר בבשורה טובה.

פערי ציפיות

ובכל זאת, לא הכל ורוד. עובדים שעוברים בעלות בהחלט צפויים לתהליך מורכב, שללא היערכות מוקדמת אליו, עלולה להיווצר בקרבם בעיה. רכישות אסיאתיות ברחבי העולם יוצרות בדרך כלל פערי ציפיות והבנה בין ההנהלה לצוותים ולמנהלי הביניים. העובדה הזו מתבטאת ברגישויות ודרכי ביטוי שונות שיכולות לגרום לאי הבנות בפעילויות היומיומית.

המנהלים החדשים מביאים עמם דרך ניהול שונה, שיש בה פחות נכונות מכפי שמקובל במערב כלפי ביקורת מצד העובדים. הציפיות של ההנהלות הן למחויבות רבה מצד העובדים, נאמנות וציות רב להנחיות המנהלים. בתמורה לכך מובטחת לעובדים חסות, דאגה לאורך זמן, ואפילו לגילוי יחסים אבהייים במקריים שבהם העובדים עומדים בציפיות של המנהל.

אף שברוב המקרים חברות עושות מאמצים רבים כדי למנוע דליפת מידע על חיכוכים פנימיים, בעבר נחשפנו לכמה מקרים של מרד עובדים בפרויקטים סיניים במדינות אפריקה, וכן לקשיי ניהול של חברות אמריקאיות שנרכשו בידי חברות יפניות, ושכתוצאה מהם נרשמו גלי עזיבה של עובדים.

הרכישות המוצלחות היו בדרך כלל משני סוגים: אלו שבהן המנהלים החדשים העדיפו להישאר בין הצללים ולתת להנהלה הקיימת לפעול באופן עצמאי, כפי שמתרחש בקשר שבין אגן כימיקלים לכמצ'יינה; והסוג השני הוא חברות שהשכילו לבצע הכנה מסודרת של המנהלים הבכירים והזוטרים לפעילות שונה מול הנהלה בעלת חשיבה שונה. בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה.

טל רשף  הוא יועץ ומרצה עסקי ובין תרבותי לשוקי מזרח אסיה, יועץ ומרצה לעסקים באסיה, מנחה סדנאות לפעילות מול שוקי המזרח