"אישה שלא רוצה ילדים? אכזבה למולדת"

המילה אכזבה אינה זרה לנו, בוודאי כשמדובר בלאכזב את הורינו. ייתכן ואנחנו היום לא מה שחלמו שנהיה. יכול להיות שלא למדנו את המקצוע שרצו עבורנו. חבל שהתחתנו דווקא עם זה או זו שההורים שלנו פחות אהבו, ומתי? מתי כבר יגיע הנכד אליו כה ציפו? אלו אכזבות ארוגות בתוך הקשר הבין דורי ולא נדיר לשמוע עליהן בין חברים ועל ספת הפסיכולוג. אבל מה קורה כשהמדינה מאוכזבת ממך והאם יש דבר כזה?

עוד בנושא:

הורים מול זוגות נטולי ילדים: מי הכי מאושר?

אין לי אינסטינקט אימהי ואני לא רוצה ילדים

דברים שאפשר לעשות במקום לעשות ילד

מדינת ישראל היא אחת המדינות האלו. זו מדינה שבה סופר מוערך כמו א"ב יהושוע יכול להתבטא בחופשיות ולומר שאישה שמחליטה שלא להביא ילד לעולם זה סוג של "נכות ואגואיזם". זו מדינה אשר מיום היווסדותה דגלה ועדיין דוגלת במדיניות המעודדת ילודה. הנסיבות לכך ברורות ונכתב על כך באין ספור מאמרים.

"לעולם לא עוד שואה", "קמים לכלותנו", "יש לאזן את הדמוגרפיה", "יש לתמוך במצוות פרו- רבו" (שעומדת בבסיסה של מדינת הדת היהודית) וכמובן - "אנחנו חייבים לדאוג שיהיה לנו צבא מתפקד מורכב ממיטב בנינו".

הנסיבות הברורות וההיסטוריות האלו יצרו בצורה חד משמעית קטגוריות של נכון ולא נכון. נכון להתחתן ולהביא ילדים, פחות נכון לא להתחתן ועוד פחות נכון לא להביא ילדים. ומי לא אוהב ילדים? איך אפשר? מה לא בסדר איתך? כנראה שיש בינינו כאלו. דור חדש של זוגות שבוחרים שלא להביא ילדים לעולם יוצא מן הארון ולצד היופי שבהורות, ניתן היום לשמוע יותר ויותר על הקשיים הרבים המלווים את הבחירה להביא ילד לעולם.

אך עד כמה קיימת בחירה חופשית במדינה בה אם לא תבחר באפשרויות הנכונות, תאכזב מדינה שלמה? עד כמה זוג צעיר שמתחתן היום בגילאי ה-20 לחייו מאפשר לעצמו תהליך קבלת החלטות אותנטי לגבי הקמת משפחה? ועד כמה זה פשוט קורה?

אגב, אם לא ברור לך מה טבעי, החברה הישראלית כבר תדאג לעדכן אותך. השיח החדש יחסית סביב אל-הורות מעורר הדים מכיוון שבפעם הראשונה בתולדות ההיסטוריה של העם היהודי, קמה לה קבוצה ואולי אף מספר קבוצות שבוחרות בחירה אחרת. בחירה שקודם לא הייתה קיימת. כוחה של קבוצה טמון ביכולת שלה לייצר קהילה סביב אותה אלטרנטיבה. הקושי עולה דווקא במקומות של הדילמה, של הקונפליקט, של מודעות ושל שאילת שאלות לגבי בחירה שאינה מובנת מאליה.

האימא הגדולה

בתור מתעניינת ופסיכותרפיסטית גופנית, החלטתי לצאת ולחקור וגיליתי שישראל הנה מדינה בעלת אישיות משפחתית במידה רבה יותר משאר העולם המערבי המודרני, שבה גם הרחם שלך הוא נושא לגיטימי להתעניינות של שלומית מהקפיטריה במשרד.

מתוך מספר ראיונות שקיימתי עם נשים, נמצא שברמה תפיסתית, אירופה וארה"ב הרבה פחות אובססיביות על נישואין והולדה של ילדים. "נורמלי וטבעי", מסתבר, הוא לגמרי תלוי תרבות. אז איך היא עושה את זה, אימא מולדת, ואיך זה משפיע על היחידים או במקרה של עבודת המחקר שלי, על הרווקות שבינינו?

יש אחוז לא מבוטל של רווקות במדינה. הן לא מאוגדות והן לא קהילה. יש להניח שאם היינו שואלים אותן, הן היו עונות שהיו מעוניינות לקבל בחירות עצמאיות ורלוונטיות להן. השאלה שעניינה אותי היא עד כמה ניתן באמת לעשות תהליך של בחירה תחת העין הביקורתית של האימא הגדולה, וכיצד ניתן להתמודד עם מציאות של אכזבה מובנית, על זה שלא הלכת לפי אבני הדרך של הקונצנזוס.

לצורך בחינת השאלות, ראיינתי נשים רווקות חילוניות בין הגילאים 35-40. נמצאו מגוון רחב של מחשבות, דעות, התייחסויות לנושא הרווקות, הזוגיות ואימהות יחידנית פוטנציאלית. מפתיע או שאולי לא מפתיע, שלא כל רווקה מחכה שיושיעו אותה ולא כל רווקה עומדת בתור להקפיא ביציות. הרי אם היינו רוצות באמת לספק את אימא מולדת, אז נשואות או לא, לפחות היינו מביאות איזה ילד או שניים.

הנשים כולן דיווחו על המסר החד משמעי שמגיע מהסביבה שלהן. מסר שמדרבן לקבל החלטה (רצוי "נכונה"). "אז מה קורה?", "בקרוב אצלך", "אבל למה? כ"כ יפה וחכמה... איך זה שאת לבד?", "הקפאת ביציות לפחות?". להיות רווקה לאורך זמן זה פשוט לא סקסי. צריך לעשות משהו אקטיבי, לפחות להראות נכונות לחפש או להתחיל לעבוד על ילד. השעון הביולוגי מתחלף בשעון של רופא הנשים שדואג ומתזכר כל ביקור. למה? כי כל אלטרנטיבה אחרת הופכת מיד לאכזבה.

מספיק ההורים שלי מאוכזבים, עכשיו גם המדינה?(צילום: Shutterstock)

בבחינה של המידע שצברתי נמצא שדווקא קיימות אלטרנטיבות, אולי פשוט לא מדברים עליהן מספיק. הנשים שראיינתי דיווחו על גם על שמחת חיים לצד הדילמות. על הערכה כללית גבוהה שלא נובעת רק מהאפשרות שימצאו זוגיות או יהפכו לאימהות, אלא גם מהיכולת להגשים את עצמן, מהקריירה שלהן, ממערכות היחסים שלהן. הנשים שיתפו והתייחסו לפחדים, לדימוי הגוף שישתנה ברגע שיהפכו לאימהות, תהו עד כמה נכון להיות אימא ממקום אגואיסטי ועד כמה אישה באמת יכולה באמת לדעת שהבחירה שלה אוטנטית.

נמצא שבמקום שבו ההערכה העצמית הגבוהה פוגשת את הערכתה של החברה ,נוצר ספק. הימצאותו של הספק היא אספקט חיובי. הוא מאפשר הרחבה, אפשרות לדון במספר רב של אלטרנטיבות. קבלת ההחלטות במקרה אחד עשויה להוביל לאימהות חד הורית. מדינת ישראל מובילה בעולם בתחום הפריון ומאפשרת טיפולי פוריות לנשים עד גיל 45. יש היום לא מעט נשים שבוחרות באימהות יחידנית ונוצרה קהילה ענפה של נשים שמהוות תמיכה וגב אחת לשנייה.

קיימות גם נשים שמתלבטות, נשים שמעוניינות להרגיש בנוח עם כל החלטה שיקבלו, גם במדינה שעשויה לראות בכך אכזבה. לנשים אלו אין קהילה ולרוב ההתחבטויות ננעלות במחוזות האישיים הנפשיים. כמטפלים במדינה בה אתוס המשפחתיות הוא כה נוכח, חשוב לשים לב להטיות האלו ולאפשר את הקרקע ואת הביטוי האינדיבידואלי של המטופלות.

כנשים, עלינו לזכור שתמיד קיימות אלטרנטיבות ושהחלטה היא לא חד ערכית. היא תלויה בהיסטוריה האישית שלך, בניסיונות העבר, בתפיסת עולם, במודעות אישית ובכל מקרה, היא החלטה שהיא רק שלך.

כל הכתבות שלנו נמצאות גם בפייסבוק. תעשו לייק?

נעמי וייס היא פסיכותרפיסטית גופנית מוסמכת. מטפלת במרפאת הנשים "נשים במרכז" בתל אביב.