שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הורים, כך תחזירו לעצמכם את הכבוד בבית
    בשנים האחרונות הורים עסוקים בעיקר בהישרדות. הם רצים בבוקר, עובדים בקצב כדי לצאת בזמן לגן, ממהרים לאסוף את הילד מבלי לאחר ומנסים "לדחוף" פעילויות אחר הצהריים, כדי שיהיה קצת זמן איכות משותף. התוצאה - הרסנית. לחלק גדול מהם פשוט לא נותר זמן, וכוח, לחנך. הפסיכולוג חיים עמית מסביר איך יוצאים מהמבוך

    הורים משפיעים על ילדיהם - במודע או שלא במודע, אם ירצו בכך וגם אם לא - בשתי דרכים עיקריות: הם מלמדים את ילדיהם על העולם וכיצד להתייחס לעולם, והם מלמדים את ילדיהם על עצמם וכיצד להתייחס לעצמם.

     

    דרך היחסים שלו עם הוריו התינוק לומד האם העולם הוא מקום אמין, בטוח, שמותר לנסות בו ללא חשש גם אם לא מצליחים, שכדאי לחיות בו, ליהנות, להתפעל, לגדול ולהתפתח; או שהוא לומד שהעולם הוא מקום מנוכר, לא בטוח, מלא סכנות, שצריך להתאמץ בעיקר כדי לשרוד בו ותו לא.

     

    <<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

     

    הכתבות הקודמות של חיים עמית  בערוץ הורים :

    שימו את התסכול בצד: המפתח לחינוך טוב

    הוא מעיף את הצלחת ומתגלגל מצחוק? יש מה לעשות

    "תפסיקו כבר לריב!"; לטפח יחסים טובים בין אחים

     

    מרגע היוולדו הילד לומד באמצעות האינטראקציה שלו עם הוריו האם הוא אדם רצוי, מוערך, אהוב, שראוי שיכבד את עצמו, יעריך את עצמו, יכיר במגבלות של עצמו, וגם יעז לפרוץ גבולות; או שהוא יצור חסר אונים, מישהו שצריך כל הזמן שישרתו אותו, שלא מסוגל לדרוש מעצמו, שלא ראוי שיאהב את עצמו.

     

    ואולם לצערנו הורים מתקשים כיום מאוד להשפיע בצורה חיובית על ילדיהם. הם לא מצליחים להנהיג את משפחתם למטרות הרצויות, בדרכים הרצויות, ומוצאים את עצמם מובלים על ידי ילדיהם בכיוונים שגויים במקום להוביל אותם לכיוונים ראויים.

     

    הורים עסוקים כיום בעיקר בלשרוד את היום יום המתיש, להצליח לעבור את היום עם הילדים מהבוקר עד הערב, ולא מתפנים להסתכל קדימה, להחליט על מה נכון ולא נכון, וכיצד לעשות זאת בצורה הטובה ביותר. תמיד היה קשה לגדל ילדים, אבל היום יותר מתמיד, והורים מרגישים פעמים רבות חוסר אונים מול ילדיהם.

     

    נראה כאילו בתקופתנו הילדים מתחזקים וההורים נחלשים. הילדים "מתחזקים" מול ההורים בצורות רבות: הם בעלי יכולות טכנולוגיות מגיל צעיר מאוד, מתבגרים מוקדם, זוכים למעמד מועדף בחברה ועוד.

     

    במקביל, ההורים "נחלשים" מול הילדים: הם מעמידים במרכז את אושרם של ילדיהם ומרגישים תסכול מתמיד באי השגתו; הם נקרעים בין דרישות הקריירה לצרכי המשפחה ומרגישים אשמים שאינם מקדישים מספיק זמן לילדיהם; הם מקבלים פחות עזרה מהמשפחה הרחבה מזו שקיבלו הוריהם, ומרגישים עייפים ומותשים; הם מזדהים יותר מאי פעם עם ילדיהם ומתקשים לכן להציב להם גבולות; הם חשים בלבול רב ואובדן דרך.

     

    במצוקתם, כשהם חשים חוסר אונים גדול מול ילדיהם, הורים רבים בוחרים באחת משתי התנהגויות קיצוניות ולא מועילות: "להיות סמרטוט", ויתור מוחלט על דרישות וחוקים, או "להיות נבוט", כוחניות נוקשה ולא יעילה. פעמים רבות הם נעים ונדים בין שתי עמדות קיצוניות אלה, מה שמעצים את הבלבול והמבוכה.

     

    כיצד הורים יכולים לשמור על עמדתם כמנהיגי המשפחה?

    שני מרכיבים חשובים למנהיגות נמצאו במחקרים: יכולתו של המנהיג לדבוק במטרות ברורות שהוא מאמין בהן, ויכולת המנהיג להוביל את הארגון בדרכים יעילות, המבוססות על יכולות אישיות ובינאישיות. הורים שיחזקו אצל עצמם שני מרכיבים אלה של מנהיגות, יצליחו להשפיע בצורה טובה על ילדיהם.

     

    הצבת מטרות ברורות

    המרכיב הראשון קשור למטרות ברורות ומופנמות אצל ההורה. הורה צריך לדעת להרים מעט את הראש, להביט קדימה, לחשוב לטווח ארוך יותר, מעבר ל"כיבוי השריפות" המיידי. בהעדר מטרות ברורות בהורות, הילדים ייקחו לידיהם את המושכות, במקרה הטוב למימוש מטרות חיוביות - להתנסות, להעז, ללמוד, ליהנות - ובמקרה הרע, השכיח יותר, להגשמת מטרות שליליות - אכילה חסרת רסן ומזיקה, התמכרות למסכים, עיסוק מנוון בעצמם ועוד. לכן חשוב שהורים יגדירו לעצמם את מטרותיהם בהורות, הנובעות מהערכים שלהם ומצרכי הילד.

     

    מיומנויות המנהיגות

    המרכיב השני החשוב במנהיגות הוא מיומנויות המנהיגות. גם כשהמטרות ברורות להורה והן מתאימות, עדיין לא פשוט להגשימן בצורה ראויה במציאות היומיומית המשפחתית המסובכת. הורים אינם יכולים כיום להסתמך, רק או בעיקר, על סמכות פורמאלית - "תעשה את זה, כי ככה אני אמרתי" - אלא הם נדרשים למיומנויות מנהיגות אישיות מגוונות: דוגמה אישית, הצבת גבולות, ניהול דיאלוג, העצמה ועוד - הניתנות לפיתוח ואף לרכישה.

     

    לא נבוט ולא סמרטוט - יש דרך אחרת

    הבה נבחן מספר דוגמאות מעשיות, בגילאים שונים של הילדים, ונראה כיצד המנהיגות ההורית, על שני מאפייניה העיקריים, "עובדת" בשטח.

     

    באתי לקחת את נכדתי בת השש מהגן, וראיתי אמא וילדה שיצאו גם הן בדרכן הביתה. הילדה יצאה מהגן בלי התיק, בלי הבקבוק וללא המעיל שלה. מכאן, היו לאם שלוש אפשרויות: או להיכנס למאבק כוח עם הילדה ולכעוס עליה, מכיוון שלא לקחה את החפצים שלה, או לוותר - כי היא ממהרת ויש לה תינוק בידיים - ולקחת בעצמה את כל הדברים, למהר לאוטו ולדעת שמחר הכל יחזור על עצמו. נכון, אלה ההתנהגויות הקיצוניות של הנבוט והסמרטוט.

     

    וישנה האפשרות השלישית, גישת המנהיגות ההורית: להגיד ברוגע לילדה 'גשי בבקשה לקחת את המעיל, הבקבוק והתיק שלך', ואם הילדה לא תרצה, או תתעלם מהבקשה, יש לומר לה 'אני מחכה עד שתביאי את הדברים', ולהמתין. במקרה שצפיתי בו, זה מה שהאם אמרה לבתה, וזזה הצידה. הילדה החלה לחפש את החפצים, תוך שהיא בוכייה מדי פעם לאם, שהתעלמה ממנה. בשלב מסוים שומר הגן הציע לילדה את עזרתו, וביחד מצאו את כל החפצים.

     

    בפורום הורים שאני מנהל באתר האינטרנט שלי אמא אחת כתבה לי שבנה בן החמש לא מוכן להישאר ליד השולחן כשהוא מסיים לאכול, למרות שחשוב לה ולאביו שכל המשפחה תשב יחד ליד השולחן עד שכולם יסיימו. כשהלך לשחק בחדר, האם אמרה לו שהיא לא מסכימה לכך, ובתגובה - התחיל הילד לקשקש על הספה. "מיד הרגשתי שזו התגובה שלו על הנוקשות שהפגנתי", כתבה לי האם. "מה עושים? כנראה הגזמתי".

     

    מדהים, נכון? האם פעלה בצורה אסרטיבית ראויה, אבל תגובת הכעס של הבן החרידה אותה, מילאה אותה רגשות אשמה, והחלישה אותה מאוד, עד כדי שהיא מתחרטת על מעשיה!

     

    במקרה הזה לא רק עודדתי את האם להתעמת עם הילד על ההתנהגות הלא ראויה שלו כשקשקש על הספה, אלא הצעתי לה גם להבהיר את הדברים עוד לפני הארוחה. הורים לא נוהגים להסביר את הערכים שלהם לילדים באופן רגוע, למרות שהם חושבים שהם עושים זאת. רוב ההסברים שהורים נותנים לילדיהם הם יותר תוכחה, האשמה, והם מתרחשים תוך כדי עימות.

     

    לכן הצעתי לאם לדבר עם בנה לפני הארוחה ולתאר לו, בנחת, מה עומד לקרות: "אם תרד מהשולחן לפני שנסיים לאכול, לא תוכל לשחק". ואז, במידה והילד מחליט בכל זאת לעזוב את השולחן לפני תום הארוחה - לעמוד על כך ולא להרשות לא לשחק. ואין צורך לאיים, או להפחיד. הורה שמרגיש מספיק בטוח, לא זקוק לאיומים.

     

    האם שפנתה אליי הופתעה מאוד מתגובתי. היא חששה מהתוקפנות של עצמה, והייתה בטוחה שאגער בה על כך, בעוד שאני עודדתי אותה לא לוותר על הערכים החשובים לה, ולהפגין מנהיגות - ולא כוחניות.

     

    במהלך התייעצות אם דואגת מראה לי בטלפון הנייד שלה סרטון של שיחה במכונית עם בנה בן הארבע, שהיא צילמה לאחר שדיווח לה שהגננת צבטה אותו. בסרטון היא שואלת את הילד: "תספר, מה קרה היום בגן?", ובנה עונה לה: "הגננת צבטה אותי".

     

    הילד רואה פתאום מרשמלו המבצבץ מתוך תיקה של האם. כמובן שהוא מנסה לקחת את זה. האמא מנסה להחזיר אותו לשיחה במאמץ רב. הילד מצליח לומר לה שהגננת הוציאה אותו והיה לו עצוב, ומתחיל לאכול מרשמלו. האמא אומרת לו: "אני לא רוצה שתאכל עכשיו. אני רוצה שתספר לי".

     

    הילד ממשיך לאכול, לא "סופר" אותה וכמובן לא מספר לה. האם ממשיכה לבקש מהילד לספר לה, תוך כדי שהוא אוכל את המרשמלו, עד שהיא מתייאשת.

     

    לא יאומן! על אף שנושא השיחה היה מאוד חשוב לאם, היא התנהגה כסמרטוט טיפוסי, ובמקום למנוע מראש את האפשרות שהילד ייקח את הממתק, ולקחת לו אותו מיד אם בכל זאת הוא מגיע אליו, היא התחננה שיניח לו, ללא הועיל כמובן, וויתרה על השיחה איתו.

     

    במקרה אחר התבוננתי מהצד באב לפעוט בן כשנתיים, שעמד להכניס את בנו לרכב לפני נסיעה. התינוק, כך הבנתי בהמשך, נוהג לבכות במושב הבטיחות שלו כשהאב מניח אותו שם. גם כאן, עמדו בפני האב שלוש אפשרויות: להילחץ ולכעוס ("די כבר, אל תבכה"), לנסות לפתור את הבעיה תוך כדי פעולה ("קח מוצץ" ולהתחיל לנהוג - נהיגה מוסחת ומסוכנת), או לעשות את מה שעשה אותו האב - הוא לקח את הילד בידיים לכיוון האוטו, ותוך כדי הליכה שמעתי אותו מסביר לו בנועם: "תראה, אנחנו הולכים עכשיו לאוטו, אני אושיב אותך בכיסא שלך, אחגור אותך בחגורת הבטיחות ואתה לא תבכה, חמוד".

     

    עמדתי מהצד והתבוננתי בסקרנות, רציתי לראות מה יקרה. ואמנם, כך היה! התינוק נשאר רגוע ולא בכה. האב ניהל את האירוע, הוביל את בנו לא רק פיזית, אלא גם רגשית והתנהגותית. זו דוגמה לפעולה יום יומית פשוטה שכל הורה לילד קטן מבצע, והוא אינו מודע ליכולת שלו להשפיע בצורה דרמטית על התנהגות הילד שלו, במידה ויפעל עם תשומת לב, עם תכנון, כמנהיג ולא כסמרטוט או כנבוט.

     

    איך עושים את זה בפועל?

    הורים בגיל הרך הם מנהיגים "מספיק טובים" במשפחתם, כאשר הם:

     

    1. פועלים בהתאם למטרות 

    פועלים בהתאם למטרות הוריות, מתאימות וברורות, כמו "חשוב להרגיל את הילד מגיל צעיר לאכול אוכל בריא", "חשוב לכבד את הילד ולהקשיב לו מגיל צעיר" וכו'.

     

    2. להבחין בין מה שהילד רוצה - למה שהוא צריך

    יודעים להבחין בין מה שהילד רוצה לבין מה שהוא צריך. פעמים רבות מה שהילד רוצה (למשל להמשיך לשחק גם כשהוא עייף), זה לא מה שהוא צריך (ללכת לישון). תפקידו העיקרי של ההורה כמנהיג המשפחה הוא להיות קשוב לצורך של הילד, גם אם הוא מנוגד לרצונותיו.

     

    3. חושבים לטווח ארוך

    ולא רק לטווח קצר. לא רק שורדים את הכאן ועכשיו, אלא משקיעים גם בבניית תשתית של הרגלים שישתלמו בהמשך הדרך. למשל, לא רק "מתקתקים" את המקלחות בסיום היום, אלא גם מקפידים על אחריות הילד בהתאם לגילו ויכולותיו (התפשטות, התלבשות), שהות נעימה באמבטיה או במקלחת כחלק מתהליך הירגעות לקראת השינה וכו'.

     

    4. עושים את מה שנכון גם אם הוא קשה

    ולא עושים את מה שקל אם הוא לא נכון. למשל, להניח את התינוק במיטתו כשהוא ער על מנת לאפשר לו להירדם לבד, כי זה נכון למרות שזה קשה (התינוק עשוי לבכות); ולא להרדים את התינוק על הידיים, על אף שזה קל, אבל זה לא נכון (התינוק מתרגל להירדם רק בנענוע ההורה).

     

    5. לא סמרטוט - לא נבוט

    פועלים בתקיפות, לא כסמרטוט ולא כנבוט, אלא במנהיגות. למשל, להבהיר לילד שהוא לא יכול בשום אופן המשיך להרביץ לאחיו ואף להרחיק אותו, ולא לעצום עיניים, להתעלם (סמרטוט), וגם לא לצעוק עליו ובוודאי לא להכות אותו (נבוט).

     

    6. מסבירים בסבלנות ומקשיבים באהדה

    למשל, כשצריך לתת לילד תרופה והוא מתנגד, מנסים להבין את ההתנגדות ואף לגלות כלפיה אמפתיה, ומסבירים בסבלנות מדוע זה חשוב וחיוני.

     

    7. נותנים דוגמה אישית

    ככל האפשר. למשל, למנוע מעצמכם שתיה מתוקה, לפחות בנוכחות הילד, אם אתם דורשים מילדכם להימנע מכך.

     

    8. מעצימים את הילד

    מחזקים את הילד בצורה כנה ואמיתית, במיוחד על מאמציו. למשל, לומר לילד: "התאמצת היום מאוד ללכת בזמן לשירותים, כל הכבוד! נכון, שעדיין ברח לך, אבל אתה בדרך הנכונה. אני גאה בך!"

     

    9. משתפים פעולה

    משתפים פעולה ביניכם, כהורים אחראים. מבינים שיותר חשוב שהילד יחווה את הביחד ההורי, את התמיכה ההדדית של ההורים, מאשר את חילוקי הדעות והקונפליקטים ההוריים. למשל, גם אם הורה אחד לא מסכים לדרך שבה ההורה השני פונה אל הילד, הוא לא יעיר לו על כך בנוכחות הילד, אלא ידאג למילוי הדרישה על ידי הילד, ואחר כך, ישוחחו על כך ביניהם.

     

     הכותב הוא פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני. הכתבה מבוססת על ספרו החדש "הורים בטוחים בעצמם - מנהיגות הורית בגיל הרך", בהוצאת מודן. לאתר של חיים עמית לחצו כאן





     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הורים, כך תחזירו לעצמכם את הכבוד בבית"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    אל תהיו סמרטוטים - בשבילכם, ובשבילם
    צילום: shutterstock
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים