שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איור: shutterstock
    שימו את התסכול בצד: המפתח לחינוך טוב
    הוא רוצה "רק עוד סיפור אחד" לפני השינה, וכשאנחנו אומרים "לא" מתחיל לבכות, לצרוח או סתם להשתולל ואנחנו, מלאי רגשות אשמה על שלא בילינו איתו מספיק היום - מתקפלים. אבל מתוך כאב או אשמה פשוט אי אפשר לחנך. הפסיכולוג חיים עמית בכתבה השלישית בסדרה על רגעי ההורות הקשים ביותר

    בטרק הראשון שלנו בדרום אמריקה, בהר סרו קתדראל, באזור ברילוצה שבארגנטינה, טיפסנו במשך כארבע שעות סביב פסגת ההר המיוחד, שמצוקיו המשונים מזכירים צריחים של קתדרלה ומכאן שמו. טיפוס לא קל ולעתים אף קשה, שכן הוא דורש טיפוס על סלעים ענקיים, בולדרים גדולים במיוחד, וירידה מהם, בגובה רב.

     

    לאחר מכן, משסיימנו את הקפת ההר, שהייתה מהנה במיוחד בגלל הנוף המדהים, התחלנו בירידה ארוכה, כשלוש שעות, בתוך יערות גדולים וצפופים. לכאורה הירידה אמורה להיות יותר קלה, ואולם עבורי היא הייתה קשה יותר: נוצרה לי יבלת כואבת מאוד באצבע רגל אחת, ויבלת כואבת פחות באצבע רגל שנייה. ובירידה, זה כואב מאוד: האצבעות נלחצות קדימה, משתפשפות, נפצעות.

     

    <<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

     

    עוד כתבות של חיים עמית בערוץ הורים :

    הוא מתעורר כל יום ב-5 בבוקר. מה עושים?

    בלי רגשות אשם: לנסוע לחופשה בלי הילדים

    "לישון! עכשיו!"; איך ללמד את הפעוט לישון בלילה

     

    "קיטרתי" קלות. גבי, זוגתי, התפלאה: "לא יותר קשה לך בעליות התלולות והארוכות שקשה לנשום בהן ושרירי הרגליים מתאמצים, מאשר בירידות?". אמרתי: "לא, בעליות היבלת לא כואבת לי, ולכן זה לא ממש קשה, אלא רק לעתים. אבל בירידות אני מרגיש את היבלת כל הזמן, וזה כואב מאוד, מהרגע הראשון, ולכן זה הרבה יותר קשה עבורי".

     

    וזאת המשוואה שאני מבקש לנסח היום, במצבי חיים בכלל וברגעים הכי קשים בהורות בפרט: כשכואב יותר, מתמודדים פחות; כשכואב פחות, מתמודדים יותר. כשאנחנו צריכים להתמודד עם משימות מאתגרות - בעבודה, בזוגיות, בהורות - יכולת ההתמודדות שלנו קטנה ככל שדרגת הכאב הרגשי עולה. ולהיפך, ככל שאנחנו יותר מנותקים מרגשות אישיים שעלולים להכאיב לנו, כך יהיה לנו קל יותר להתמודד.

     

    כך, למשל, בעבודה הכרוכה בעזרה לאנשים, אם נזדהה מדי עם כאביהם וייסוריהם של מי שאנחנו אמורים לעזור להם, נתקשה בפעולות פשוטות, חיוניות: האחות, תתקשה לתת זריקה לילד בוכה; הרופא יהסס מאוד לבשר בשורת איוב לאדם חרד; הפסיכולוג יתלבט ארוכות עד כדי שיתוק אם לשקף למטופל אמת כואבת; וכיו"ב. או למשל בזוגיות, נתקשה לדרוש מבן או בת זוגנו לכבד את צרכינו, אם נרגיש חזק את כאב ההאשמה על כך, ונעדיף להמשיך לחיות בתחושת דיכוי והחמצה.

     

    בהורות, רבים המקרים בהם כאבים רגשיים שאנו מרגישים ביחסינו עם ילדינו מונעים מאתנו נקיטת פעולות פשוטות וחשובות בחינוכם. ילדינו כה יקרים לנו, אנחנו כל כך מזדהים איתם, עד שאנחנו מתקשים לפעול איתם בשלוות נפש, בקור רוח, גם כשאנחנו נדרשים לכך במצבי חינוך רבים.

     

    למשל, כשילדנו מחמיץ פנים וממש נראה סובל בגלל שאנחנו מסרבים לקנות לו משהו שחשוב לו, אנחנו בדרך כלל מרגישים את כאבו כאילו הוא שלנו, ועקב כך אנו עלולים לוותר ולקנות לו את הדבר, גם אם אנחנו חושבים שזה לא ראוי. הדוגמאות לכך רבות מספור:

    יהיה לנו קשה לסרב לילד קטן הבוכה מרה ומבקש שנשחק איתו עוד משחק לפני השינה, ונשחק אתו על אף השעה המאוחרת, אם נרגיש את כאב האשמה היוקדת על כך שאנחנו לא נמצאים אתו מספיק במשך היום. 

     

    כשבתנו הקטנה מתלוננת על כאבים גופניים כל פעם שהיא חוזרת מהגן וטוענת שילדים פוגעים בה, נגזים בהתייחסותנו לתלונותיה, בגלל שאנו כה חרדים, גם אך בכך נעצים את תלונותיה הגופניות כדרך לקבל תשומת לב מאתנו.

     

    כשילדנו דוחה את האוכל שהכנו לו או מתייחס אליו בזלזול, אנחנו עלולים להיפגע מאוד, ולהגיב בחמת זעם הרסנית ולא מתאימה.

     

    הדוגמאות לכך עוד רבות ומראות כיצד מצבים פשוטים יחסית בהורות, שלא אמורים להיות קשים במיוחד אם היינו פועלים בצורה פחות רגשית, הופכים להיות בלתי נסבלים, קשים מאוד להתמודדות, בגלל שאנחנו כה מעורבים רגשית. לכן אנו עלולים לטעות בטעויות של טירון, גם אם אנחנו מנוסים: לוותר היכן שלא צריך, להתעקש היכן שמיותר, לפעול בנוקשות במקום שנדרשת גמישות, ולהיכנע ללא תנאי במקום שראוי לא לוותר.

     

    כשאנחנו הופכים ל"נבוט" או "סמרטוט"

    לעתים דווקא הרצון העז לעזור לילדינו, עלול להכשיל אותנו, ותסכולנו יעצים את הבעיה. כותבת לי בפורום באתרי אם לילדה בת 4.5, שעושה להם צרות: מתנהלת באיטיות בבקרים, מסרבת להיכנס למקלחת, מתנגדת לכל הוראה, והבית מתנהל בצעקות ובבכי. האם מבינה שבתה במצוקה, כנראה בגלל מעבר דירה ומעבר גן, אך היא חסרת אונים לעזור לה: "כואב לי לראות שלבת שלי קשה ואני לא יכולה לעזור לה, ולהיפך, היחסים שלנו מידרדרים".

     

    כפי שבוודאי שמתם לב, תגובותינו במצבים רגשיים כואבים ומציפים, הן תגובות קיצוניות לשני צדדים. מצד אחד, יש המנסים להפחית את הכאב על ידי הימנעות וויתור: לקחת את הילד מראש למיטת ההורים כדי שלא יבכה בלילה, לתת עוד ממתק אסור בארוחה כשהילד בוכה. מצד אחר יש המחצינים בכעס את הכאב כדי להיפטר ממנו: לכעוס מאוד על הילד הבוכה בלילה, ולהתעקש אפילו לא לרדת אליו ולבדוק מה מצבו; לצעוק על הילד ואף להרביץ לו כשהוא מתנהג בגסות אלינו או לאחותו.

     

    אלה תגובות הישרדות פסיכולוגיות אופייניות במצבים של איום רגשי. אני מכנה תגובות הישרדות אלה בהורות בשמות הציוריים של להיות "נבוט", תגובת ההתפרצות המשחררת את כאבנו, ולהיות "סמרטוט", תגובת הוויתור והכניעה המעלימה זמנית את הכאב. למשל, מול גילויי עוינות בין ילדינו, אנחנו עלולים להרגיש תחושות כישלון חריפות: נכשלנו בחינוכם אם הם עד כדי כך אלימים אחד כלפי השני.

     

    כדי לא להרגיש את הכאב העז, אנו עשויים להגיב באדישות מוחלטת ולהימנע מכל פעולה גם כשהמריבות מגיעים לפסים אלימים של ממש. כמובן, שזאת הקלה מדומה, אשלייתית, ואין בה התמודדות אמיתית עם מצוקתנו ועם מצוקת ילדינו. אנחנו עלולים גם להתפרץ על ילדינו בכעס אדיר, הנותן פורקן זמני לכאבנו, אך מחמיר לטווח ארוך את מצוקתנו הרגשית ולא נותן מענה אמיתי למריבות ילדינו.

     

    כיצד נוכל להתמודד ברגעים הקשים האלה בהורות?

    בתחילת העליה לסרו קתדראל, יש קטע קצר, תלול ביותר, שכולו בתוך חול רך. העלייה נראית קלה לטיפוס, בעיקר בגלל שהיא קצרה, אבל אנשים מנוסים יודעים שטיפוס בחול רך עשוי להיות קשה מאוד. קבוצה עליזה של צעירים, דוברי ספרדית, החלה את הטיפוס בהליכה מהירה מאוד עד כדי ריצה, כשנראה שהם עושים ביניהם תחרות, או שהם מאתגרים את עצמם.

     

    לאחר זמן קצר מאוד של טיפוס בעלייה, חלק מהם נשברו: נעצרו, התיישבו, נושמים בקושי, נראים סובלים, חסרי כוח להמשיך. העלייה המהירה מדי התישה אותם. לעומת זאת, אנחנו, צעירים פחות אך מנוסים יותר, עלינו לאיטנו, צעד אחר צעד, נושמים בצורה סדירה, לא מתאמצים יותר מדי, ומגיעים לפסגה רגועים, בעלי כוחות, מוכנים להמשיך הלאה. העלייה לא כאבה לנו, לא התישה אותנו, לא הייתה לנו קשה במיוחד.

     

    אם משהו שמתמודדים אתו מתחיל לכאוב מיד, על ההתחלה, יהיה מאוד קשה להמשיך להתמודד איתו לאורך זמן. אבל לא כל קושי שמרגישים חייב להיות כואב. אם פועלים בדרך נכונה, מנותקת מרגשות, ההתמודדות לא כואבת, ולכן גם מה שנראה קשה, אינו באמת קשה, ובכל מקרה הוא אפשרי.

     

    במצבי קונפליקט רבים עם ילדינו חשוב במיוחד לנתק את עצמנו מרגשות אישיים לא רלוונטיים ומזיקים - אשמה, כישלון, חרדה, פגיעה - כדי שנצליח להגיב בצורה יעילה. ככל שנוכל ללחוות את הקונפליקט עם ילדנו כבעיה הזקוקה לטיפול ולא כמעשה אישי של הילד הגורם לנו נזק כזה או אחר, כך נוכל לפעול בצורה עקבית, עניינית ואמפתית.

     

    למשל, במקרה של גילויי עוינות בין הילדים שהוזכר קודם, נוכל להתעלם ממרבית המריבות, שהן בחלקן מניפולטיביות ומיועדות לגרום לנו להתערב ולהעניק תשומת לב לצד זה או אחר. יהיה לנו גם את הכוח להגיב בתקיפות בלתי מתפשרת במריבות אחרות של ילדינו, החוצות את סף האלימות.

     

    במקרה של ילד המתעקש שנקנה לו משהו שחשוב לו, נוכל לעמוד בלחץ הרגשי ולא לקנות לילד דבר, אם אנחנו חושבים שזה לא ראוי, רק אם נתנתק מרגשות ההאשמה הכלליים שיש לנו בהורות, ונבין שמטרתנו לעזור לילדנו לדחות סיפוקים. יתכן שאפילו נוכל במצב זה לגלות כלפי ילדנו אמפתיה מנחמת: "אני מבין שמאוד היית רוצה את הצעצוע כמו לחבר שלך, אבל יש לך מספיק צעצועים דומים בבית, ולא אקנה לך יותר". 

     

    כשילד קטן בוכה באמצע הלילה, ואומר שהוא מפחד, ורוצה למיטה שלנו, נצליח לא לכעוס עליו על שהוא שעושה לנו "דווקא" ומעיר אותנו; וגם נצליח לא לקחת אותו מהר למיטתנו - רק אם נוכל להתנתק מרגשות ההזדהות המוגזמים שלנו עם כאבו ועם כאבנו. רק אז נוכל להגיב לילדנו בצורה אמפתית אך מציבת גבולות: "אני מבינה שאתה מפחד. אמא תרגיע אותך ואתה תחזור לישון במיטה שלך. כל אחד ישן במיטה שלו".

     

    אפשר לנסח את אתגר המנהיגות ההורית כך: להצליח לפעול עם ילדינו באכפתיות רבה ועם אהבה, אך בלי להיפגע רגשית וללא כאב. או כפי שניסחה זאת אם לבת שנתיים שהתלוננה שבתה מתמרדת מולה, לאחר תהליך קצר של ייעוץ: "אני חושבת שה"קטע" בהורות זה לדעת לנתק את עצמך רגשית בזמן קונפליקט עם הילד, ולדעת שזה לא נגדך".

     

    האם אין סכנה בניתוק רגשי כזה?

    האם אנו עלולים לפעול מתוך ניכור רגשי לילדינו ולגרום להם נזק? כלל וכלל לא. בניתוק רגשי

    הכוונה היא שההורה יגיע ליכולת להרחיק מעצמו רגשות אישיים שליליים, ולא לניתוק רגשי עם הילד. ולהיפך, ככל שההורה יצליח למנוע מעצמו להרגיש רגשות שליליים מזיקים בהורות, כך הוא יצליח לבטא ביתר קלות חום ואהבה לילדו, גם ברגעים הכי קשים בהורות, בהם יש סכנה של התעוררות רגשות סוערים.

     

    רגשות אישיים שליליים של פגיעה באגו ("איך הוא עושה לי דבר כזה"! "הוא מזלזל בי", "מי הוא שיתייחס אלי ככה?!"), תחושות כישלון ("אני הורה לא מוצלח אם ככה הילד שלי מתנהג"), רגשות אשמה ("אני לא מספיק איתו", "אני הורה אדיש/דאגני ומזיק לילד שלי") ועוד, מונעים מאתנו מלהתייחס בצורה אוהבת ואכפתית לילדינו, במצבים של קונפליקטים איתם. דווקא כשאנחנו מצליחים להתנתק מרגשות מייסרים ומזיקים אלה, אנחנו מצליחים לגלות אהבה ואמפתיה לילדינו, גם כשהם מקשים עלינו.

     

    לכן, מותר שיהיה קשה בהורות, אך יש להשתדל שלא יהיה כואב! כי אם זה לא יכאב, זה גם לא יהיה מאוד קשה. ואם זה אפילו קצת יכאב, זה עלול להיות מאוד קשה, עד בלתי אפשרי.

     

    הכותב הוא פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני. הכתבה מבוססת על ספרו החדש "הורים בטוחים בעצמם – מנהיגות הורית בגיל הרך", בהוצאת מודן. לאתר של חיים עמית.  לקורס הדרכה באינטרנט בגישת המנהיגות ההורית בהדרכת חיים עמית לחצו כאן  

     



     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "שימו את התסכול בצד: המפתח לחינוך טוב"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    הזדהות יתר תקשה עליכם בפעולות הפשוטות ביותר
    צילום: shutterstock
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים