עם רן בטבע: דנה ספקטור בעין הסערה

הטבע הוא הבייביסיטר הכי טוב שאני מכירה. הוא עוטף את הילדים בשמחת התגליות שמחממת יותר מכל מעיל ומעסיק אותם יותר טוב מכל ערכת יצירה מעפנה. אבל הוא גם בייביסיטר מעולה למבוגרים, במיוחד מבוגרים דיכאוניים כמוני. מעולם לא הצטערתי על אף טיול שיצאתי אליו. את יוצאת לטבע אחת וחוזרת אחרת. הוא מזכיר לך כמה את קטנה ולא חשובה, אך בכל זאת חמודה כשאת רצה ישר לתוך כר מרגניות.

פה, על שביל ישראל, צומחים בני 20 שאוהבים את הארץ וקשורים אליה. היפים־דיגיטליים שמחוברים לסמארטפון אבל באותה המידה אוהבים את הטבע, צעירים שרואים בעשיית שביל ישראל פעילות אנטי־ממסדית שיש בה משהו מגניב ואחר.

"השביל הוא חסכני", רן אומר. "הוא מתאים בול לדור של משבר כלכלי. לבני 20 שאין להם כסף למסעדות ולטיולים בחו"ל. מתאימים להם הצמצום של השביל, הצניעות שלו, ההסתפקות במועט. לעלות עליו ולא לדעת אצל איזה מלאך לסיים את הלילה, לאכול חוביזות אם האוכל נגמר".

אוהבים את הסמארטפון, אבל גם את הטבע (צילום: אלעד גרשגורן)

לא יודעת אם זה נכון, רק ששתי המדריכות שלנו עושות לי חשק להיות טובה יותר ממה שאני. "זה חלבלוב?" אני שואלת את ליאלי איך שאנחנו יוצאים ליער. "אני לא יודעת", היא אומרת ומסתכלת עליי בהפתעה. היא לא יודעת את זה עליי, אבל אני, כן אני, הייתי כלת חידון האילן של בית הספר שלי שנתיים ברצף.

כשפגשתי את רן התברר לי שהוא רואה בעובדת היותי כלת הפרס לשעבר משהו ארוטי כמעט. בפעם הראשונה שהלכנו לטיול בחוף הצוק ואמרתי לו: "תראה, עדעד" הוא כמעט הסתחרר על מקומו. "חננת צמחים שלי", נחיריו התרחבו מתשוקה, "תגידי לי עוד 'נורית אסיה' או 'מסרק שולמית'".

אחר כך הוא הסביר לי מה עומד מאחורי זה. "במה אנחנו מתאהבים?" אמר לי. "בסתירות הקטנות של הבן אדם, במקומות שבהם הוא לא מתאים לתדמית שלו. הרג אותי לגלות שבתוך האישה עם נעלי העקב והליפסטיק האדום מסתתרת ילדה חרשנית שיודעת להגדיר קידה שעירה".

את הטור השלם של דנה ושל עוד 32 כותבים שעשו את שביל ישראל וחזרו כדי לספר - תוכלו לקרוא ביום שישי ב"ידיעות אחרונות", במוסף "7 ימים" כפול וחגיגי