הפחדים של שניים שהופכים לאחד
אומרים שכאשר שני אנשים מתאהבים, הם למעשה שניים שהופכים לאחד. אבל יש הרבה מאד אנשים שנרתעים מכך והחרדה הכי גדולה שלהם היא בדיוק מזה - לאבד את העצמאות שלהם בתוך הקשר
התופעה נפוצה בעיקר בקרב רווקים וגרושים בגיל מבוגר יחסית, שהתרגלו לחיות בגפם שנים ארוכות, ורק המחשבה על כך שמישהו ייכנס לחייהם ויגרום להם לאבד את העצמאות שלהם גורמת להם לחששות גדולים. אצל חלקם ניתן לראות את החששות הללו אפילו בדברים הקטנים ביותר. מספיק שבני הזוג ישלחו להם הודעה של "איפה אתה?" והם כבר ירגישו חנוקים לגמרי, או די בכך שיעירו להם הערה תמימה על חינוך הילדים, והם ירגישו שמשתלטים להם על החיים.
מצד אחד, אותם אנשים שהתרגלו לחיות לבד הרבה שנים צמאים לזוגיות - הם חולמים על היום בו יגיעו למנוחה ולנחלה וימצאו סוף סוף את שאהבה נפשם, אך באותה נשימה אפשר לומר על רובם שהם נרתעים ממנה מאוד. לא מבחינת אהבה אלא מבחינת אבדן העצמאות אליה כה התרגלו במהלך השנים.
אפשר בהחלט להבין את האמביוולנטיות הזו, אך חשוב לי להבהיר: החיים הם לא שחור או לבן. יש אפור, יש אמצע. העובדה שהפכתם להיות זוג לא חייבת לסמל עבורכם את סוף עידן העצמאות שלכם. שינוי הסטטוס מ"רווק/ה" או מ"גרוש/ה" לא מסמלת את בואו של גוף זר שפולש לכם לחיים ומכתיב לכם את סדר היום מעתה והלאה.
מי מפחד מאובדן העצמאות?
הבה נתייחס למספר דוגמאות: נניח ואת אם חד-הורית שמגדלת לבד את ילדייך כבר שנים על גבי שנים. כל האחריות היתה מוטלת עלייך, ובו זמנית היה לך את החופש להחליט מה שאת רוצה לגבי חינוך הילדים מבלי שאף אחד יתערב לך בכך. יתכן מאוד שבמהלך השנים היה קשה לך עם העובדה שכל האחריות היתה מוטלת על כתפייך, סביר להניח שייחלת ליום שבו יהיה לך שותף שיעזור לך בקבלת ההחלטות ובניהול השוטף של הבית, אך כשהיום הזה אכן מגיע - לא תמיד זה קל. פתאום בן זוגך החדש נכנס כפרטנר בגידול הילדים, פתאום יש עוד מישהו בבית שיש לו מילה, פתאום יש גורם שמעביר ביקורת על החינוך שלך, וזה מצב מאוד לא פשוט.
דוגמה נוספת למצב לא פשוט היא רווק בן ארבעים פלוס שכל חייו היה רגיל לחיות לבד. הוא היה בקשרים זוגיים פה ושם, אך מעולם לא משהו רציני מדי. סוף כל סוף הגיעה בת הזוג מהחלומות ואיתה הוא היה מוכן לעשות את הצעד שמעולם לא עשה עם אף אחת אחרת - לעבור לגור יחד. למרות כל היתרונות הברורים של המהלך, הוא טומן בחובו גם לא מעט חסרונות, על אחת כמה וכמה למישהו שהיה רגיל כל כך הרבה שנים להיות אדון לעצמו.
מצד אחד, אהבת חייו נרדמת לצידו כל לילה ומתעוררת איתו מדי בוקר, אך מצד שני היא כל הזמן שם. כל הזמן. אין יותר פרטיות. אין יותר ספונטנית. אין יותר "אני". מעכשיו זה "אנחנו". אם למשל מתחשק לו לצאת לבלות עם חברים או סתם להיות בבית בשקט ולשקוע באיזו בסדרת טלוויזיה, הוא צריך לתאם זאת עם בת הזוג.
ולא רק הנוכחות התמידית שלה מפריעה (על אף שהיא מבורכת ברוב הזמן), אלא גם ההתנהלות היומיומית, הדברים הקטנים. היא אוהבת את הסדר שלה, ולכן זורקת לעברו הערות על הבגדים שזרק על הספה, על הנעליים שלא החזיר לארון, על הכיור המלא בכלים וכן הלאה. במצבים כאלה עולה דילמה לא פשוטה - האם האהבה באמת שווה את זה?
אני בהחלט מבינה את הבעייתיות, אבל מצד שני אני נתקלת בכל כך הרבה אנשים במצב הזה שמוותרים על אהבה כי העצמאות שלהם חשובה להם יותר, ובעיניי, זוהי טעות פטאלית מהסיבה הפשוטה שעצמאות היא דבר שניתן לשנות, אבל אהבה לא. לכן, אל תוותרו על אהבה בגלל החשש מאובדן העצמאות שלכם. אפשר לשלב את השניים.
איך משלבים? ראשית, הפנימו ששניכם יחד, ורק שניכם מעצבים את הזוגיות שלכם. גם אם כמעט כל מי שמסביבכם מנהל זוגיות דביקה, גם אם ראיתם אצל חבריכם הקרובים שהזוגיות גורמת להם לאבד את עצמם בתוך הקשר ושהם כבר לא עושים את מה שהם אוהבים, זה ממש לא חייב להיות ככה אצלכם.
הכל עניין של תקשורת ותיאום ציפיות. אתם תחליטו ביניכם כמה עצמאות חשובה לכם, מתי אתם עושים דברים יחד, ומתי בנפרד.
מעבר לכך, אפשר להחליט על מה מותר להעיר ועל מה לא, ובכל מקרה להבין שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אנחנו לא יכולים ליהנות מכל יתרונות הזוגיות ומצד שני לבטל לגמרי את החסרונות שלה. יש עוד אדם בחיים שצריך להתחשב בו, בדעה שלו, בסדר היום שלו. צריך להתפשר ולמצוא את עמק השווה. זה הסוד לזוגיות מוצלחת.
חג שמח!
הכותבת היא הראלה ישי, שדכנית למעלה מ-20 שנה ובעלת רשת משרדי השידוכים "דו-לב"
לפנייה לכתב/ת 
