אידיאל היופי הנשי משתנה ולא כולם מרוצים
מרד הפוטושופ התחיל כיוזמה פמיניסטית אך גרר כתבות מקטינות, נשים מלאות שהעזו לפרוץ קדימה התקבלו בעין בוחנת ומפקחת, ושחקניות שמנות עדיין מתבקשות לגלם תפקידים כמו "איימי השמנה". מודל היופי הנשי אולי משתנה, אבל נדמה שהמהפכה עוד רחוקה. סקירה
אי אפשר לברוח מהן. בקולנוע, בתכניות הטלוויזיה ובהפסקות הפרסומות, בשלטי החוצות ובשערי המגזינים הניצבים בדוכן המקדם את פנינו בכניסה לקיוסק. יפות יפות ורזות רזות, הן מחייכות אלינו עם עור חלק ובשיניים מושלמות. דימויים בלתי מציאותיים של נשים נשקפים אלינו מכל עבר ועוזרים לנו לבסס את הדימוי העצמי שלנו, מהווים תזכורת יומיומית שאם איננו נראות ככה בודאי יש בנו משהו פגום.
בד בבד עם צמצום ההיקפים של הדוגמנית הממוצעת, שימוש מוקצן בפוטושופ עד כדי חוסר יכולת לזהות את האישה שבתמונה (מישהו אמר שרה נתניהו?), וסנקציות הולכות וגוברות כלפי מי שאינה עומדת בסטנדרטים המחמירים של אידיאל היופי, החלה תנועת נגד שמטרתה להצביע על החוליים של תעשיית היופי מחד, ולתת מקום למי שאינה מיישרת קו עם אידיאל היופי (כולנו, לא?) מאידך.
התרעומת כלפי שימוש היתר בפוטושופ החלה מצד צרכני התמונות המעובדות, אלו שלעולם לא יראו כמו התוצר המעובד, והתפשטה בשנים האחרונות גם בקרב הכוכבניות המצולמות בעצמן, בטענה כי גם הן, המצולמות, לעולם לא יראו כמו התוצר המעובד. דוגמאות עכשוויות כוללות את ג'יזל בונדשן, שהצטלמה נטולת ריטוש לקמפיין אופנה וחשפה פנים יפהפיות אך לא מושלמות, וקירה נייטלי, שהצטלמה חשופת חזה ללא ריטוש וחשפה שדיים לא מושלמים, אך עדיין מדהימים.
חכמה גדולה להצטלם ללא פוטושופ כשאת נראית כמו הנשים הללו, יאמרו המצקצקים. המהדרין יוסיפו כי תצלומים "פורצי דרך" לקמפיין אופנה או לשער של מגזין אופנה, עושים שימוש ציני בנושאים מהותיים כדי למכור יותר בגדים או עותקים. צודקים. ובכל זאת, לא כאן טמונה הבעיה.
הבעיה האמיתית היא בהכרה שפגמים הם בגדר בל יעבור, עד כדי כך שאפילו דוגמניות הן לא מספיק מושלמות. המרד כנגד פוטושופ לא צמצם את מידת הריטוש של נשים, אלא הוביל לכתבות כגון "לא תאמינו איך נראית ביונסה ללא ריטוש" ו"איך נראית בר רפאלי לפני הפוטושופ", הכוללות קיתונות של בוז ושמחה לאיד במידה ומושא הכתבה העזה להיתפס בקלקלתה עם פגם או שניים (לא שלברבור שלנו יש פגמים, כמובן).
העין הבוחנת
תגובת נגד נוספת לאידיאל היופי השוטפת את הרשת לאחרונה, נוגעת למימדיהן של נשים. יש לציין כי ישראל היא חלוצה בנושא, לאחר שב-2012 נחקק חוק הדוגמניות הקובע כי אין להציג בפרסומות דוגמן או דוגמנית המצויים או הנראים כאילו הם מצויים, בתת משקל. בנוסף למאבק התקשורתי באשר לאלו שאין להראות, החל מאבק תקשורתי שעיקרו את מי כן להראות: את הנשים שהודרו עד כה משערי המגזינים, מסדרות הטלוויזיה ומסדר היום הציבורי. את הנשים המלאות.
כך, ניתן לראות שיותר ויותר נשים שמימדי גופן חורגים מאלו המוקצים לנשים, מככבות בתקשורת ובמדורי הרכילות. המסר המועבר לנשים – "את יכולה להיות שמנה ועדיין להצליח" – מהדהד ומחלחל אל נשים צעירות, אך יחד עם זאת גם הביקורת המופנית אל נשים אלו. "אדל שמנה מידי" אמר מעצב העל קרל לאגרפלד. "היה עדיף שתתרחק מהפיצה", אמר מנחה החדשות של רשת פוקס, מייק וואלאס, על זוכת אמריקן איידול קלי קלארקסון. אז כן, נשים שחורגות ממודל היופי המצמצם והמצומצם מקבלות חשיפה, אך איתה גם עין בוחנת ומפקחת, שממשמעת אותן בבחינת "כך יעשה למי שאינה מצליחה להשתחל לג'ינס במידה 36".
מחאתן של הכוכבניות המלאות לא איחרה להגיע, כאשר הנציגה הבולטת היא השחקנית והקומיקאית האוסטרלית רבל ווילסון. הנ"ל עלתה על הבמה בטקס פרסי הקולנוע של MTV לפני כחודש בלבוש המלאכית של 'ויקטוריה'ז סיקרט', בכדי להעביר מסר לנשים. "למרות שהדוגמניות של ויקטוריה'ז סיקרט נקראות 'מודלס' הן לא מודל מוצלח לחיקוי. אני רוצה לעודד נשים לחשוב, כי מה שמשנה הוא מה שיש לך בקודקוד ולא בישבן", אמרה מאחורי הקלעים.
אותה ווילסון נמצאת כעת במסע יחסי ציבור לסרט 'פיץ' פרפקט 2' בכיכובה, ומדגמנת שמלות הוליוודיות על שטיחים אדומים בשלל פרימיירות. הבחירה בשחקנית המלאה לקידום הסרט במקום בשחקנית אחרת עשוי היה לבשר על רוחות של שינוי, לולא דמותה של ווילסון בסרט היתה מתקראת בשם "איימי השמנה". המסר המועבר הוא ששחקנית שמנה אינה יכולה לגלם אישה, היא יכולה לגלם רק אישה שמנה. לשאר הדמויות בסרט, למקרה שתהיתם, לא קוראים בשמות "ג'סיקה הרזה" או "קלואי הרזה". קוראים להן פשוט "ג'סיקה" או "קלואי".
אם כן, למרות הנראות הגוברת והעולה של נשים מלאות על המסך, הן עדיין מוגדרות על פי מימדי גופן ומתויגות כחריגות. כמה השתנה בעצם משנות השמונים, ימי רוזאן בר? המקרה של ווילסון מראה כי גם בשנת 2015 מותר לך להיות שמנה רק אם את מצחיקה. ולפעמים, אם שפר עליך מזלך, יאמרו שאת יפה או סקסית "למרות" שאת שמנה.
מפסיקות להתנצל
אבל לא הכל עגום. אם הגל הקודם של הנשים המלאות כלל נשים שמצליחות "למרות" מימדי גופן (או בגלל, במקרה של קומיקאיות), ושהציגו את גופן מבלי להתבייש על אף שזכו לביקורת ציבורית, הרי שהגיע אלינו גל חדש של נשים מלאות שלא מספיק להן לא להתבייש בגופן, הן גאות בו, נהנות ממנו והכי חשוב: הן לא מתנצלות על דבר.
הסנונית של הגל החדש הזה היא, איך לא, לנה דנהאם – המפיקה, הכותבת והשחקנית הראשית של "בנות". דנהאם מצולמת לרוב בבגדים קצרצרים וחושפניים, ולעיתים בעירום, כולל זוויות שאינן מחמיאות, וללא ניסיון להסתיר את הבשר שנשים אינן אמורות לחשוף, ואני לא מתכוונת דווקא לשדיים. שהרי הסיכוי שאישה תחשוף את שדיה על המסך עולה פי כמה מונים מהסיכוי שהיא תחשוף את בטנה הרופסת.
דנהאם חושפת גם וגם, והיא לא מתכוונת להתנצל על אף אחד מהם. לנה מגלמת אישה צעירה מינית ונחשקת, שמתנהלת בגופה בטבעיות רבה יותר מזו המאפיינת שחקניות רזות. זה לגמרי נורמלי להראות ככה, משדרת התנהגותה המתריסה, גם ככה נראית אישה.
קריאתן של נשים הסוטות ממודל היופי המקובל לזכות בהכרה ובניראות, התרחבה לאחרונה מכוכבות הטלוויזיה והקולנוע גם אל הציבור הרחב. נשים מלאות מציגות את גופן וטוענות שהן מקבלות את עצמן כפי שהן, ורחמנא לצלן – אפילו אוהבות את עצמן. כך למשל ה"פטקיני" (נשים מלאות שמצלמות את עצמן בבגד ים ומעלות לרשת), שמטרתו לעודד נשים לאהוב את גופן ללא קשר לגודלו וצורתו, ולהיפרד מקשר הבושה וההסתרה המלווה לרוב את הגוף המלא.
אפילו אצלנו בארץ התקיים אירוע מחאה, שקרא לנשים להגיע אל חוף הים כדי להצטלם לסלפי המוני. "ביחד נוכיח שכולן יפות ולכולן מגיע להתהלך בבגד ים בכיף" קראה המארגנת, והוסיפה כי לכל אחת הזכות להראות כפי שהיא בוחרת להראות ולאף אחד אין זכות להגיד לה אחרת. אך לא רק נשים מלאות יוצאות מהארון ופושטות מעליהן את הכסות.
רק בחודש שעבר פרסמה אישה בשם רייצ'ל הוליס תמונה בביקיני, וכתבה "יש לי סימני מתיחה ואני לובשת ביקיני. יש לי בטן שרופסת באופן תמידי כתוצאה מהריונות עם שלושה ילדים ואני לובשת ביקיני. אני לובשת ביקיני כי אני גאה בגוף הזה ובכל סימן שבו. הסימנים הללו הם עדות לכך שבורכתי להוליד את ילדיי, והבטן הרופסת היא הוכחה לכך שעבדתי קשה כדי להוריד כמה משקל שיכולתי".
הפוסט הזה גרם לנשים רבות ברחבי העולם לשתף תמונות שלהן עם בגדי ים יחד עם הסיפור האישי שלהן, והמשיך את "מחאת סימני המתיחה" שהחל קמפיין שעודד נשים לצלם את סימני המתיחה שלהן ולהעלות לאינסטגרם. טרנד החשיפה של הגוף הנשי כמו שהוא, זכה לשם "נשים אמיתיות" בהשראת קמפיין הפרסומת של דאב.
הטרנד הזה הוא מבורך, כמובן, מאחר שהוא מרחיב את גבולות מודל היופי ומאפשר קבלה של מי שלא נכללה בתוכו בעבר. עם זאת, יש בו את הרעות החולות המאפיינות כל קטגוריזציה חברתית. מרגע שהוא קובע מי "אישה אמיתית" ומי לא, הוא משאיר קבוצה אחת מחוץ לשיח.
לפתע, נשים רזות החלו להרגיש מותקפות. "העובדה שאנחנו רזות לא אומרת שאנחנו מזויפות", טענו. נראה שמודל היופי נותר מצומצם כשהיה, ורק החליף שיח מרזון כדבר ה"אמיתי" לשומן וסימני מתיחה כדבר ה"אמיתי".
האם אי פעם תיווצר לגיטימציה חברתית לכל אחת, שחקנית מפורסמת או אישה מן הישוב, להראות כפי שהיא נראית, מבלי להכניסה למגירה מסויימת ולהכפיפה למודל מובנה? יתכן. אך נכון לעכשיו, הצורה החיצונית שלנו עדיין מגדירה ומקבעת אותנו, בין אם נרצה ובין אם לא.
לפנייה לכתב/ת 
