העונש הגדול של ההורים הגרושים: החופש הגדול

הנה משפט שלא אמרתי מאז שנעשיתי אמא: איזה כיף! החופש הגדול הגיע! כנראה שגם לא תשמעו אותי אומרת את זה כל עוד אני חיה. בואו נודה באמת, היחידים שמרוצים מהסידור הזה הם המורים, השרת בבית הספר והנהלת רשתות בתי מלון כאלה או אחרים. כל השאר מתלבטים אם לחתוך ורידים עכשיו או באוגוסט.

הטורים הקודמים בסידרה:

לאן נעלמות החברות הטובות כשאת מתגרשת?

להתגרש ולשחרר: להמשיך הלאה אחרי הגירושין

כשאת נשואה את איכשהו צולחת את חודשי הסיוט הלוהטים, את יכולה לחלוק בעומס, יש שתי משכורות שאפשר להתחשב בהן (או הלוואה אחת גדולה), יש באוזני מי לקטר שאת לא יכולה יותר, וגם אם היחסים לא משהו את יודעת שיש כתף להישען עליה.

לא כשאת גרושה. פתאום המזונות מספיקים בקושי לקרטיב על החוף, חופשת סוף שבוע עולה כמו שכר דירה במרכז תל אביב, והילדים המשועממים שואבים את דמך ואת כספך עד שאת נשארת מרוקנת כמו שקית שוקו בקייטנה שאין לך כסף לשלם עליה.

אי אפשר לבוא בטענות לילדים, מפני שאין להם מושג איך לתפקד בתוך חלל הזמן שנפער להם, וגם הם מבינים מהר מאוד שבלי מסגרת הם אבודים. אי לכך, הם מנסים למלא את שפע הזמן שנכפה עליהם בסרטים (פלוס שתייה ופופקורן), בבריכה (למכירה אונה שמאלית למימון כרטיסיה לקאנטרי), בחטיפים, ברביצה מול הטלוויזיה ובשינה עמוקה ("אמאאא תדליקי מזגן!").

כמה פעמים בשבוע הם יכולים ללכת לסרט?(צילום: shutterstock)

סרט: יום כן, יום לא

במרבית מהסכמי הגירושין הבעלשעבר משלם חצי מההוצאות כמו קייטנות וחוגים, אך לא תמיד. מדובר בהוצאה כבדה מאוד וככל שיש יותר ילדים המעמסה גובה מחיר נפשי בהתאם. את לא יכולה להגיד לילד שלך 'אל תלך היום לסרט כי היית אתמול' ואת לא יכולה לעצור את המתבגר מלצאת בלילות, כי הוא מתבגר ואין לך כסף לתקן קירות סדוקים מדלתות נטרקות.

כלומר, ברור שאת יכולה, אבל למה לך. גם ככה את מותשת ואת מעט הריכוז שנשאר לך את צריכה להשקיע בעבודה, כדי שתוכלי להעביר את המשכורת שלך ישירות למטפלת ולבייסיטריות. זאת בהנחה שאת באמת מצליחה לעבוד תוך כדי מענה טלפוני ללקוחות זועמים, שהם הילדים שלך. "אמא משעמם לי, אמא שברתי את הרגל, אמא אני צריך כסף, אמא מתי את חוזרת? אני רעב".

מאז שהתגרשתי לפני שש שנים נשבעתי שבשנה הבאה אני לוקחת את הילדים לחו"ל, ויהי מה. הודעתי לעצמי שאוותר על כל דבר אחר, אחסוך ואקח אותם לחופשה אמיתית, כי לא יכול להיות שרק אבא שלהם מטיס אותם. זהו זה, אמרתי לעצמי לפני חמש שנים ולפני שנתיים ולפני שנה, בחופש הבא אני לוקחת אותם לתאילנד או לטורקיה, גם אם אני אצטרך למשכן את הבית.

השבועות חלפו, השנים עברו, טורקיה כבר לא יעד ואפילו לאילת לא נסענו. רגשי אשם? יסורי מצפון? תחושה שאני אמא לא מספיק טובה? אהלן ואהלן ואהלן, כולם חגגו אצלי, הופכים לי את הבטן וחונקים לי את הגרון.

השנה החלטתי שאני לא מצטרפת לחגיגה. הפנמתי סופסוף שאני גרושה שמרוויחה מספיק בשביל לסבסד חוגים ומחנה צופים בשביל שניים, אבל לא יכולה להרשות לעצמי לטוס עם הילדים ליעד אקזוטי. או לאילת. או לצימר בצפון. הבנתי שזה לא הופך אותי לאמא פחות טובה אלא לאמא פחות עשירה.

נכון, זה מבאס, לא כיף לעמוד מול ילד שאומר "אבל כולם נוסעים", וכבר אי אפשר לענות "כשהייתי בגילך גם לא טסתי" - מפני שזה דור האייפון שלא מכיר מציאות אחרת. האמת היא שכילדה לא טסתי, לא נסעתי לחופשות, ולמרות זאת באורח פלא ממש, אי אפשר להסביר איך, הייתה לי ילדות מאושרת וכל שנה חיכיתי לחופש הגדול כמו מדוזה שמחכה לאחד ביולי.

לכן, אני נחושה לסיים את העונש הגדול בכבוד, ומנחמת את עצמי שמה שלא נעשה בשבילם הם לא יידעו להעריך עד שיהפכו להורים בעצמם. הייתי שמה כסף בצד לפסיכולוג בשבילם, אבל הוצאתי אותו על החניון בים.

ותזכרו, ילדים זה שמחה. בעיקר כשהם בבית ספר.

שלך,

גאיה קורן

גאיה קורן היא עתונאית בידיעות אחרונות, יועצת בשיטת NLP, הפועלת על שינוי התודעה במוח באמצעות חשיבה חיובית. גרושה באושר, אם לשני מתבגרים. מלווה נשים לפני, אחרי ותוך כדי הליך גירושין, כולל המתלבטות שבדרך. בנוסף, מרצה להערכה עצמית "אני מלכה!" ומנחת סדנאות של העצמה נשית