הישראלי שהתאהב באיראנית משדה התעופה

הוא:

צפי סיים את שירותו הצבאי אי-אז בשנות ה-80. את הטיול הגדול שלו בחר לעשות באירופה. הוא התגלגל ממדינה למדינה, מצא עבודות מזדמנות וכשהגיע לגרמניה, נשאר כדי ללמוד. בסיום הלימודים בנה לעצמו קריירה בביטחון חברות ושדות תעופה. לימים, התחתן עם יהודיה ממוצא רוסי שהכיר, והחיים טלטלו אותם לישראל ואז להולנד.

עבודה זמנית בהמבורג אליה נשלח לתקופה קצרה, התגלתה פתאום כפרויקט ארוך ולא זמני כלל, והמשפחה נאלצה לחזור לגרמניה. בינתיים, משהו בזוגיות שחווה כבר לא היה חזק כבעבר, וכעבור מספר שנים, התפרקה החבילה. כמו עם האיראנים, גם עם הסובייטים היחסים היו תמיד קומפליקייטד.

היא חשבה שהוא אירופאי. צפי בצעירותו(צילום: אוסף פרטי)

היא:

ברי נולדה בהמבורג למהגרים שהגיעו מאיראן. לאחר כמה שנים, אמה, בלי חברים ובלי השפה, ביקשה לחזור למולדתה. המשפחה אכן חזרה ושהתה שם עד המהפכה, שבמהלכה נשלחה ברי לדודים שבווינה. כשברזומה שלה טלטלות ממדינה למדינה, הלוך ושוב ושוב הלוך, בחרה ברי במקצוע המתבקש, והחלה לעבוד כדיילת בלופטהנזה, חברת התעופה הלאומית של גרמניה.

המסעות הלוך ושוב גרמו לה לבחור להיות דיילת. ברי(צילום: אוסף פרטי)

העקשנות השתלמה

יום אחד, בעת תדריך טרום טיסה, פתח בפניה את הדלת ג'נטלמן עם לוק אירופאי, לפחות זה מה שהיא חשבה אז. זה היה צפי. הם קשקשו כמה שניות. הוא ניסה לנחש מאיפה היא, אבל כשל. "חשבתי שהיא מהמזרח התיכון, והנחתי שהיא תורכיה", הוא מגלה לי בחיוך. גם ברי תהתה לגביו, אך לא ידעה את שמו. היא הבינה שהוא עובד בשדה התעופה אבל לא ידעה במה. לאחר המפגש הזה, למרות ששניהם עבדו בשדה התעופה של המבורג, הם לא נתקלו זה בזו במשך שנתיים שלמות.

לימים, זוג חברים של ברי פתח בית קפה בשדה התעופה. ברי ביקשה לסייע להם בהתארגנות ובקבלת פני הלקוחות. רצה הגורל ואחד הלקוחות היה צפי, שבתמימותו הגיע לשתות קפה. היא זיהתה אותו מיד! הוא דווקא לא. הוא חשב לעצמו שהיא בחורה יפה, מזרח התיכון. בטח תורכיה. באותה תקופה יצאה ברי עם מישהו, ולכן כשצפי החל לחזר אחריה היא לא נענתה לחיזוריו. היא נזכרת איך מרגע שפגש בה, היה מגיע מדי יום לבית הקפה רק כדי לראותה (למרות שהוא מכחיש זאת מכל וכל). ובשלב מסוים, היא מודה שהיא אפילו חשבה שלמרות שזה מחמיא, זה קצת גובל בהטרדה.

אבל העקשנות השתלמה, ולבסוף הסכימה ברי לפגוש את צפי והם הלכו על הגרסה הפרועה: כוס תה בשדה התעופה. הדייט שכל כך חיכו לו היה מאכזב מתמיד. "סיפרתי לה שאני גרוש עם שני ילדים, ולכן שלא תחשוב על משהו יותר מזה", מודה צפי, וברי מתערבת ומבהירה: "ואני בכלל רציתי ילדים!".

אבל בדיפלומטיה חשובים הגישושים, ולמרות התנאים המוקדמים והסותרים שהניחו הצדדים על שולחן המשא ומתן, הסכימה ברי לצאת איתו מחוץ לתחומי שדה התעופה. הוא אמר שהוא יוצא עם עוד כמה חברים ולכן זה נשמע לא מחייב. הוא רק שכח לספר לה שב"כמה חברים" הוא מתכוון לעשרים קולגות. אחר כך זה הפך קצת יותר רשמי כשהיא הזמינה אותו לארוחת ערב, ובישלה לו ממיטב המטבח הפרסי. לצפי המפונק זו הייתה הפעם היחידה בחיים שאכל עוף עם עצמות. הוא לא רצה לגרום למשבר דיפלומטי, ועל כן סיים הכל מהצלחת.

אכל הכל ומנע משבר דיפלומטי. צפי וברי מאוהבים(צילום: אוסף פרטי)

ואחר כך?

צפי: "אחר כך לא קרה כלום. אמרתי יפה שלום אחרי הארוחה ויצאתי. חיכיתי מחוץ לדלת ביתה, הייתי בטוח שהיא תתקשר אלי ותזמין אותי לחזור ולהישאר".

ו...

"היא ייבשה אותי מחוץ לדלת".

בסוף צפי נשבר והלך הביתה. למרות ההתחלה המהוססת, חודשיים בלבד אחרי הדייט הראשון, עת ישבו שניהם על המיטה, בלי לכרוע ברך ובלי טבעת ופירוטכניקה, הציע לה להתחתן.

מה ענית?

ברי: "לא עניתי. הייתי בשוק. לא עניתי לו במשך חודשיים נוספים, ואז הגיע חג המולד. הכנתי לו שרשרת עם מפתח וקובייה, ועל הקובייה המילה 'כן'".

צפי: "ובגלל שעבר כל כך הרבה זמן מאז השאלה אני לא הבנתי. כן? כן מה?"

הפיל שבחדר. מה עם הפוליטיקה? העוינות בין מדינות הלאום ממנה אתם מגיעים?

צפי: "מעולם לא הטרידה אותנו".

המשפחה והחברים לא אמרו כלום? לא הביעו חשש?

ברי: "כלום. ראינו את זה כהפגנת תמיכה שהם לא אמרו כלום".

צפי: "אחרי שאבא שלי פגש את ברי בפעם הראשונה, הוא אמר שהוא מאוד מחבב אותה, והוא דואג רק לגבי הילדים במידה והיא תרצה לקחת אותם לאיראן".

החברים קיבלו אותם בשמחה. ברי וצפי(צילום: אוסף פרטי)

החשש מוצדק?

ברי: "כן. מבחינת החוק האיראני - בגלל שלא התחתנתי במסגרתו אני לא נחשבת נשואה, ולכן אם אני אגיע לאיראן עם הילדים יכול להיות שלא יקרה כלום, אבל גם יכול להיות שייקחו לי אותם. אי אפשר לדעת. כשהייתי בתחילת ההיריון הראשון שלנו, עוד לפני שהיה אפשר להבחין בבטן, נסעתי למשפחה, להיפרד מכולם. ידעתי שזו הפעם האחרונה לפחות לתקופה ארוכה מאוד שאני אגיע לביקור. אפילו אז פחדתי שאם יעשו עלי בדיקה פיזית, ישימו לב שאני הרה. ממש פחדתי".

וישראל?

ברי: "לישראל אנחנו מגיעים הרבה. לפעמים בגלל אילוצי עבודה אנחנו מגיעים לחוד. כמעט תמיד זה עובר בלי בעיות אבל יצא כבר שעיכבו אותי לתשאול, ואז זה לא כיף. 17 אנשים שואלים אותך את אותן שאלות כדי לראות אם את עונה את אותה תשובה ושומרת על עקביות. לפעמים הופכים את כל המזוודה, בודקים את הצעצועים של הילדים, אבל זה עובר. יש חוקרים שכבר אומרים לי: 'אני צריך לבדוק אותך אבל אני לא רוצה'".

מתגעגעים לאיראן?

ברי: "מאוד. הילד הגדול שואל ומתרגז, ולא מבין למה אנחנו לא יכולים לנסוע".

ישראל ואיראן, סיפור אהבה. צפי וברי(צילום: אוסף פרטי)

חושבים על מעבר לישראל?

ברי: "לפעמים. ישראל מרגישה כמו בית ומזכירה לי את הילדות שאת חלקה חוויתי באיראן. אותו מזג אוויר. גם העניין של הדת פה ובאיראן מאד דומה בעיני, אם חושבים על כיסוי האישה ועל כשרות. מוזר ששתי המדינות כל כך לא מסתדרות זו עם זו".

מסתדרים? צפי עדיין לא אוכל עוף עם עצמות. ברי מכינה לו בלי. בכל זאת, אולי יש תקווה לעתיד שליו יותר באזור. הילדים של צפי וברי, איליי ושירין, הם יישום של דו-קיום מוזר ונפלא שכזה. אולי אפילו תלת-קיום. לצד השפה הגרמנית, הם דוברים פרסית וקצת עברית. אולי יום אחד מחול החרבות בין איראן וישראל יהפוך לסתם מחול. דברים הרי משתנים. הטרמינל בו נפגשו צפי וברי נסגר בינתיים לשירות טיסות, ומושכר לאירועים ומסיבות. הוא זכה לשם "טרמינל טנגו".