עובדי מחסום ארז עתרו וזכו ל"שכר חצי שעה"

במשך שנים נהנו העובדים במחסום ארז מהטבה שלפיה הגיעו לעבודה ב-8:00 אך קיבלו שכר מ-7:30. כשהמדינה ביטלה את הנוהל, הם פנו לבית דין

עו"ד ערן לאופמןפורסם: 09.02.16 , 19:27

בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע קיבל לאחרונה את דרישתם של עובדי מנהלת התיאום והקישור בעזה, והורה למדינה לשוב ולהכיר בזכותם לקבל שכר עבור חצי שעת עבודה נוספת מדי בוקר – זכות שבוטלה לפני כארבע שנים.

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

מנהלת התיאום והקישור בעזה יושבת בסמוך למחסום ארז ופועלת מול הגורמים הפלסטיניים. עובדיה הם עובדי מדינה המשויכים למשרדי הממשלה (משרד הפנים, משרד התחבורה, משרד האוצר וכו'). עד 2012 הם זכו לקבל שתי הטבות במצטבר: שכר עבור זמן נסיעתם לעבודה (עד 90 דקות ליום), ו"שכר חצי שעה" - הטבה שלפיה עובד המתייצב עד השעה 8:00 יקבל שכר כאילו התייצב ב-7:30.

דיני עבודה

תביעת הפיטורים של "הטרוריסט" מהקונסוליה

עו"ד עובדיה ששון

ערבי ישראלי שהועסק בנציגות האמריקנית בי-ם פוטר כשהתברר שבעבר היה חבר בארגון טרור. הוא החליט לפנות לבית המשפט ולתבוע את ארה"ב

תביעת הפיטורים של "הטרוריסט" מהקונסוליה

באוקטובר 2012 הוציאה המדינה הנחיה שלפיה הזכות ל"שכר חצי שעה" תתבטל והעובדים יהיו זכאים לשכר עבור זמן נסיעה בלבד. בתגובה פנו העובדים לבית הדין לעבודה בדרישה שיצהיר כי על פי ההסכמים ביניהם, על המדינה להמשיך להכיר בזכותם לשכר חצי שעה.

המדינה טענה מנגד כי יש לפרש את ההסכמים באופן הגיוני, ולא יתכן שהעובדים יקבלו גם שכר עבור זמן נסיעה לעבודה וגם תוספת שכר של חצי שעה בבוקר.

השופט משה טוינה בחן את ההסכמים בין הצדדים וקבע כי הזכויות הוסדרו בהם בנפרד, ועל כן יש לראות בהן זכויות נפרדות ומצטברות. כך, ב-2008 נחתמו בין הצדדים שני הסכמים קיבוציים נפרדים שכל אחד מהם נועד להסדרת זכות אחרת.

הוא ציין שהזכות לזמן נסיעה נולדה בעבר עקב המעבר של מפקדת יהודה ושומרון מירושלים לבית אל (מה שהאריך את זמן הנסיעה של העובדים), ובהמשך הורחבה גם לעובדי מחסום ארז. הזכות לשכר חצי שעה באה בעקבות החובה להתקין שעון נוכחות ועל רקע הקשיים הביטחוניים והטכניים ביישומה (בעבר שכנה שהמנהלת בתוך חבל עזה, והבידוק הביטחוני הביא לעיכוב בהחתמת שעון הנוכחות).

השופט הדגיש כי אין קשר בין פיצוי העובדים על הזמן שאורכת נסיעתם לעבודה לבין פיצוי העובדים בשל הקשיים שבהם נתקל המעסיק כשהוא מבקש להנהיג שעון נוכחות במקום העבודה.

השופט אמנם קיבל את טענת המדינה שלפיה הזכות לשכר חצי שעה נולדה עקב מציאות העבר, שהשתנתה מאז, אך לדבריו אין זה משנה - שכן היא עוגנה אחר כך בהסכם קיבוצי כזכות כלכלית תמורת הכנסת שעון הנוכחות.

לפיכך נדחתה טענת המדינה שלפיה אין היגיון כלכלי בראיית הזכויות כמצטברות, והשופט טוינה כתב: "אין לשנות את מארג הזכויות שאליהם הגיעו הצדדים במשא ומתן ביניהם בדיעבד, על בסיס פרשנות שמבקש צד לתת לאותם הסכמים, בטענה כי ההיגיון הכלכלי מחייב קבלת פרשנות זו".

בסיכומו של דבר פסק השופט כי על המדינה לשלם לעובדים הזכאים שכר עבור שתי הזכויות וכן הפרשי שכר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.