אולי פשוט לא נועדתי להיות אימא?
"אל תדאגי, מאיה" אני שומעת את קולה של ורדה רזיאל לוחשת לי מתוך דמיוני. "בעתיד אולי תרצי להיות אימא, ואפילו רעיה. תרגישי בנוח בקצב שלך". אבל ורדה, אין דבר מבעית יותר מהעתיד! מה אם אני אף פעם לא אבשיל לזה?
"ואז הגננת לילי אמרה לי שאני יפה" היא אומרת, פניה הקטנות מתקמרות כל כולן לחיוך. "איזה יופי!" אני מאשרת. עלמה הקטנה באמת מהממת. "את באמת ילדה יפה!" שירה צועקת מהמושב הקדמי בהורית מדוברת.
"אבל עלמה חמודה, מאיה הייתה באמצע סיפור" היא קובעת ונשענת לכיווני. "אז איך אמרת שקוראים לו?"
"אלכס".
"אייייימא!" נשמעת צעקה שקוטעת את הזיכרון המתוק שלי. "תום מרבבבבבבבביץ לי!"
בכי פורץ והאוטו מהדהד מהצרחות, אבל שירה לא מאבדת עשתונות. "חמודים שלי, מה קרה?" יללות נורות בצרורות ואני מחכה בסבלנות, נותנת לשירה לנהל את האירוע.
"עלמה, את זרקת עליו את הבקבוק שלך?"
"לאאאאאא!"
"עלמה!"
מגבונים ומוצצים עפים לכל עבר בהתקף הזעם של הילדה הכי יפה בגן, והצפירות של פקקי איילון רק מגבירות את הווליום. אני רוצה לעזור, אבל לא יודעת איך. ובעיקר - אני רוצה כבר להגיע הביתה כי הרעש הזה הורג אותי.
אמת כואבת 1: לא כיף לבלות עם ילדים קטנים
בעיקר כי זה לא "לבלות" עם החברה ודרך אגב עם שני צאצאיה, זה בעיקר "להתלוות" אליהם. לנגב את כתם האוכל בסמרטוט. לחבק את הקטן בזמן שהיא מתמודדת עם הגדולה, לרדוף אחרי הגדול בזמן שהיא מניקה את הקטן. וכמובן, המון....
"קקי, אימא" תום אומר, מתעלם בהפגנתיות מהצרחות של אחותו.
"אתה יכול להתאפק, חמוד של אימא?" שירה מבקשת. "אנחנו עוד רגע בבית".
הוא עושה פרצוף של הסכמה ועלמה ממשיכה ליבב.
"סליחה." שירה יורה ומפנה את הקשב אליי. "אז אלכס? הוא גר בתל אביב?"
"כן, לא רחוק ממני. הוא גר לבד".
"איזה כיף".
"היה ערב ממש טוב, הלכנו לפאב ליד הבית....", אני מתחילה לספר בחגיגיות. "זו הפעם השלישית שאני פוגשת אותו, משהו ממש מושך אותי בו אני לא יודעת להסביר לך מה".
"נו, כי הוא רוסי".
"מה?"
"זה ברור!", היא קובעת ברצינות של ראש ממשלה. שירה מאז ומעולם הייתה השר לענייני גברים, אפילו אחרי שהתחתנה. "עידן שלי, הוא שליש רוסי".
"תסבירי", אני מצווה. "ואני לא בטוחה שאפשר להיות שליש".
"אוקיי, אז ככה. יש משהו מאוד נוקשה בחינוך הרוסי - עלמה, תוציאי את זה מהפה - ובגלל זה המון גברים רוסים, כמו עידני, הם מאוד שאפתניים וזה ממש – תוםםם!".
ריח חריף הולך ומתפשט באוטו, משהו מרגיש לא טוב. לא טוב בכלל. "בקיצור", היא ממשיכה. "בקטע אבולוציוני, אני חושבת ש..." קקי. ריח חריף של קקי מצליף באפי באכזריות ואני מגניבה מבט אל תום דרך המראה. פרצוף מרוצה. הוא נוכל, הקטן הזה. השיחה שלנו מתאדה כאילו לא הייתה מעולם. "מאיה, אני קצת דואגת לו. – תום, להירגע חמוד - הוא שלשל לפני כמה שעות והיה לזה צבע קצת מוזר.... מה לעשות?"
אמת כואבת 2: ריח של קקי? זה מגעיל אותי
זה שיש לי רחם לא נותן לכן, חברות-אימהות, זכות להכליל אותי בקבוצת הנקבות שנמסות כשהן רואות רגליים קטנטנות שמריחות כמו סבון של ד"ר פישר. מבצעים בסופרפארם לא מחרמנים אותי, ולא, אין לי במקרה בבית משחה אנטיביוטית לכאבי פטמות. שירה מורידה אותי בבית, אחרי שאני מנשקת את שני הילדים הדומעים ומבטיחה לבקר יותר.
אני מיד מחליפה לבגדי ספורט ונועלת נעליים, נחושה בדעתי לא לתת ליום המתיש הזה להרוס לי את שיעור הקיקבוקס-אשטנגה. נשיקה באוויר לבולי הכלב, ואני כבר בדרך לסטודיו, כשהדחף לפרוק אנרגיה בוער לי מתחת לעור. איזו הקלה יש בספורט, וכמה נפלא הטוסיק שלי נראה בטייטס הזה, כמו שני אגסים תמירים.
אישה עם עגלת תינוק חולפת על פניי, ואני לא מצליחה להסיר את המבט מפרצופה היגע. היא נראית כאילו לא ישנה שבוע והתינוק צורח בחוסר חן מופגן. אני מכריחה את עצמי להפנות את המבט ומאיצה את צעדיי בניסיון לנער ממני את חוסר השקט. אני ממששת את התחושה, מנסה לזהותה. היא דוקרת כמו כעס. על מי?
ואז אני נזכרת ששכחתי להאכיל את בולי. עכשיו אני כמעט רצה, הגוף שלי נהדף קדימה מכוח האשמה. למה אשמה? כי אני באמת חברה גרועה כל כך, שאני לא אוהבת להיות עם הילדים של אחת החברות הכי טובות שלי. הם הפכו (יחד עם שאר הילדים שצצו בחבורה כמו פטריות אחרי הגשם) את שירה, פיית המועדונים, לדחליל של עצמה.
אני מדלגת לתוך הסטודיו וזורקת את התיק בפינה. אני באמת עד כדי כך אגואיסטית ומרוכזת בעצמי, שילדים נראים לי כמו טרחה? אני מנסה להתמסר למתיקות, להמתיק את עצמי בהם, אבל אני פשוט לא רואה את זה.
קוקו-בלוף, מתיחות, מתחילים. איזה כיף לתת לגוף לעבוד במקום לראש. אבל למרות שאני מצליחה להחזיק בתנוחת הינשוף כמעט ארבע דקות, דעתי עדיין מוטרדת ואני מסיימת את השיעור בלי ההקלה הצפויה.
אמת כואבת 3: נדמה לי שאני לא רוצה להיות אימא
אולי יש לי דברים יותר גדולים לתת לאנושות, אולי אני רוצה לבטא את הנשיות שלי בדרכים אחרות? להביא ילדים לעולם כדי שהם יזדקקו לי, זה קצת אנוכי. מה אם זה יהיה רק ניסיון עלוב לבדר את עצמי בתוך עולם שבו כבר מזמן לא חייבים לעשות כלום? זה בטוח הופך אותי לאדם אנוכי, חומרי, שטחי... וכמה מפחידה המחשבה הזו!
"אל תדאגי, מאיה" אני שומעת את קולה של ורדה רזיאל לוחשת לי מתוך דמיוני. "בעתיד אולי תרצי להיות אימא, ואפילו רעיה. תרגישי בנוח בקצב שלך". אבל ורדה, אין דבר מבעית יותר מהעתיד! מה אם אני אף פעם לא אבשיל לזה, מה אם פשוט לא נועדתי להיות אימא?!
אחרי הטיול עם בולי אני מכינה את סלט של אלופים. אני מטביעה אותו במיץ לימון וסוחטת את מחשבותיי עד הטיפה האחרונה. אולי עם הגבר הנכון אני כן ארצה לעשות ילדים? חישוב מהיר בטבלת האקסל הביולוגית שלי, מבשר שאני כמעט בת שלושים. אל תתני ללחץ החברתי להשפיע עלייך, אני לוחשת לעצמי בלב. סוף סוף, עמוד השדרה הפנימי שלי מתחיל לפעול. תוכלי ללדת גם בעוד עשור, או בכלל לא. מאיפה הבאת את כל הדאגות האלה עכשיו?
אני לוקחת את האוכל איתי לסלון הקטנטן ומתחילה לנשנש מול הטלוויזיה. רעשי הרקע שבוקעים ממנו בדרך כלל מסיחים את דעתי מעצמי, אבל לא הפעם. אז אני לופתת את הסמארטפון במטרה לטנדר קצת כי זה מסיח מעולה. על הצג אני רואה הודעת וואטסאפ משירה: "תום שלשל עוד פעמיים, הצבע נורמלי. זהו, סוף סוף נרדמו. לא סיפרת מה היה עם אלכס. שכבתם? פרטים בבקשה, אני כבר זקנה, תני ליהנות".
פניי מתקמרות כל כולן לחיוך ענק ואני משתהה, טועמת בזיכרון שוב את אותו הלילה. לפני שאני עונה לה, אני נזכרת שאלכס לא כתב לי כבר יומיים ותחושת הבדידות מחריפה. לא בא לי לספר לה את הפרטים, כי אני מבינה שהלילה שהיה לא יחזור על עצמו, והזיכרון המתוק הולך ונהיה חמוץ כמו המיץ של סוף הסלט.
אחרי כמה הודעות שירה חוזרת לעידן ולבית, ואני חוזרת לקופסת השימורים הקטנה שלי. אין כאן בכיות של רכים נולדים ואף אחד לא צריך אותי, אולי חוץ מבולי. יותר מדי תהיות לימוניות אופפות אותי בסוף היום הזה ואני מחליטה ללכת לישון ולתת להן לתפוח בתנור החלומות.
לפנייה לכתב/ת 
