"הייתי הראשונה בכפר שהתלוננה על בעלה"
כשגילתה שבעלה בוגד בה, החליטה נ' שהיא עוזבת. במשך שנים ספגה ממנו אלימות, אך הפעם הבינה שזה הסוף. היא ביקשה להתגרש והתלוננה עליו במשטרה. היא לא ידעה שעוד באותו שבוע, שלוש נשים נוספות מהכפר התלוננו גם הן על אלימות שחוו מבני הזוג שלהן. בראיון אמיץ ל-ynet היא אומרת: "גברים במגזר הערבי חושבים שאת חלשה, אבל אני החלטתי שאף אחד לא יחליט יותר שום דבר עבורי או עבור הילדים שלי"
"יום האישה" שלי מביא אתו ראיון עם אישה שהעיזה להילחם ולצאת נגד מה שהחליטו עבורה אחרים, ולא במקרה, ה"אחרים" בסיפור שלנו הם גברים מסוימים. הכירו את נ' (31), ערבייה-מוסלמית ופמיניסטית גאה, אמא לשלושה ילדים שהיא במקרה גם האישה הראשונה בכפר שלה שהתלוננה על בעלה על אונס ותקיפות אלימות.
נ' מתיישבת מולי, ומטפחת בהירה עוטפת את פניה החינניות. היא מחייכת, משרה עננה נעימה של רוגע. הקול הרך שלה לא מסגיר את טלטלות חייה, אפילו לא לרגע. היא לוגמת מהקפה (נס, לא שחור. כבר שברנו סטיגמה אחת), ונראית כמו אישה שרב בה הנסתר על הגלוי, אבל את המסע שלה הסכימה לשתף אתנו כדי לחזק נשים אחרות.
בואי נתחיל מההתחלה. מה הדרך הכי טובה להכיר גבר בחברה הערבית?
"אני הכרתי את בעלי לשעבר בצורה המסורתית. מישהו מהמשפחה הכיר לי אותו ותוך חודש וחצי התארסנו. תוך תשעה חודשים התחתנו, כשהייתי בת 20. היום זה לא נראה לי הגיוני, זה לא מספיק זמן כדי להכיר. לבת שלי אני אתן הזדמנות להכיר כמה גברים לפני שתחליט להתחתן".
"אני רק אבהיר שאצלנו המוסלמים, הדת לא מגבילה אותנו בנוגע לאופן בו אפשר להכיר. היא כן מגבילה אותנו כשזה מגיע למה מותר ומה אסור לעשות בזמן ההיכרות. למשל, אסור לשכב. אבל שוב, זה עניין יותר חברתי. חוץ מזה, יש הבדל בין הכפרים לעיר. באופן כללי, הכפרים סגורים יותר. את לא תרצי לבלות עם חבר שלך בכפר מול כולם. בכפרים עדיין חושבים שאישה צריכה את ההסכמה של ההורים כדי לצאת לבלות, ואת לא תצאי בלי האישור שלהם. בעיר זה יותר חופשי".
היום כולם מקבלים אותך כאישה גרושה?
"תראי, תהליך הגירושין לקח לי בסביבות שמונה שנים. כבר אחרי שנה וחצי רציתי להתגרש וההורים שלי סירבו, היה להם קשה להבין. ידעתי שיהיה קשה להתמודד עם החלטה כזו לבד, אז וויתרתי. ב-2008 שוב עזבתי להורים שלי לחודש וחצי, ושוב וויתרתי. אבל בפעם הזאת כבר ידעתי שזהו, זה רק עניין של זמן. ושתדעי, היום, שלוש שנים אחרי שהתגרשתי, כבר יודעים מי אני ומי הוא. יש בתרבות שלנו משל מאוד יפה שאומר: בסוף השלג יימס ותראי את הטל, את הגבעה. אז היום מקבלים אותי יותר טוב בכפר. היום הגישה לאט-לאט משתנה לגבי גירושין, מתחילים להבין שאישה יכולה להיות חזקה".
את היית האישה הראשונה שהתלוננה על אלימות במשפחה בכפר. זו דורש המון אומץ. מה הביא אותך לזה?
"ב-2011 גיליתי שבעלי בוגד בי עם שתי נשים. אז גם הבנתי סופית שהוא לא צריך אותי. כבר לפני כן ישנתי בחדר של הילד והיינו מנותקים. הסברתי לו שאם לא יפסיק לבגוד בי ונלך לייעוץ זוגי, אני עוזבת. כנראה שמתוך אגו, שהוא הגבר ואני האישה שצריכה לספק אותו מתי ואיך שהוא רוצה, הוא חשב שאני אסתום את הפה. אבל זה כבר היה אחרי 6 שנים שבהן שתקתי, ו-12 מקרי אלימות".
"בשלב מסוים הרגשתי שהוא מתכוון לתקוף אותי כדי להוכיח שהוא השולט. ואז זה קרה בחודש אוקטובר, אני לא אשכח את זה בחיים. התלבשתי לחתונה, וכנראה שנראיתי יפה בשבילו, אז הוא תקף אותי. התקשרתי למשטרה אבל לא המשכתי את החקירה. כשהמשפחה שלו גילתה מזה, הוציאו אותו מהבית כי חלק מהגיסים היו בצד שלי והגנו עליי".
היו כאלה שלא היו בצד שלך?
"כן, יש כאלה שחשבו שזה לא מקובל, 'איזה שם את עושה למשפחה שלנו'. חודשיים אחרי זה, הוא תקף אותי שוב והפעם אמרתי להורים 'אני מתגרשת, תעשו מה שאתם רוצים', והגשתי תלונה".
נשמע שהסכמה של ההורים זה ערך מאוד חשוב.
"כן, בהחלט, לכן באמת ויתרתי במשך שנים. ואני שומעת סיפורים מאוד מגעילים, שונים משלי – למשל, הרבה מההורים לא מפותחים ואומרים לעצמם כשהבת מתגרשת 'למה שאני אגדל ילד (של בתי) שבסוף ייקרא בשם המשפחה של אבא שלו?', אז הם אומרים לאימא לזרוק את הילדים לאבא, ולהתחתן שוב עם מישהו אחר. זו באמת בעיה אצלנו, כי רוב הנשים חוזרות לגור אצל ההורים ואז אם אין את התמיכה, את פשוט לא תצליחי להחזיק את הילדים. אז אם ההורים יקבלו או לא יקבלו - זה חשש הגיוני מאוד".
ומה לגבי התלונה?
"אחרי שהגשתי תלונה, עוד באותו שבוע, התלוננו שלוש נשים נוספות. זה הרגיש כאילו פתחתי דלת. אבל שתדעי, זה לא היה לי קל. צריך המון כוחות, ואצלי זה נבע מכאב, כעס וזעם גדול על החברה ועל המסורת ועליו. לקחו לי כמה חודשים עד שהצלחתי לצאת מהבית אחרי התלונה. אחרי זה לא היה לי כוח נפשי לתת עדות בבית המשפט, אז ויתרתי על זה. לפעמים אני מתחרטת. רציתי לזרוק אותו לכלא... ולפעמים אני לא מצטערת. כי הוא למד את הלקח, ואם הוא היה בכלא יותר שנים, היה לילדים שלי יותר קשה לקבל אותו אחר כך".איך את יודעת שהוא למד את הלקח, שהוא לא יתקוף עוד נשים?
"אני לא בטוחה שלא יתקוף עוד נשים, אבל הוא בטח לא יעז להתקרב אליי. וגם כי הוא הורשע ונאסר ליותר משנה וחצי".
ספרי לנו קצת על הילדים בשלב הזה.
"מראש הכנסתי את הילדים שלי לבתי ספר בכפר של ההורים שלי, כדי שהם לא יצטרכו לעבור בית ספר עם הגירושין. זה לא היה קל, עברתי דירה פעמיים בחצי שנה וזה היה מאוד קשה להם, גם היה קשה להם לא לבקר את אבא, רק שהדוד היה אוסף אותם ומחזיר אותם. את מבינה כמה זה מורכב - אני היא זו שהתלוננה על אבא. אבל גם צריך לדעת לשים תמרור עצור ולומר: הילדים מחוץ למשחק".
"קרוב משפחה שלי הוא עורך דין מוכר בכפר, עם מעמד. הוא ייצג אותי בבית המשפט, ואחרי חודשיים הילדים ביקשו לראות את אבא. אני הסכמתי. למה לא? הקרוב משפחה שלי וגם אבי סירבו, ואני שלחתי אותם בכל זאת. קרוב משפחה שלי התעצבן וסירב לעסוק בתיקים שלי".
בגלל שלא הקשבת לו?
"את מבינה? הם (הגברים) חושבים שאת חלשה, שאת צריכה אותם. הם אומרים 'אנחנו נקבל בשבילך החלטות'. באותו יום החלטתי שאף אחד לא יחליט שום דבר עבורי או עבור הילדים שלי. אז אני משלמת לעורך דין זר, אבל אני שלמה עם עצמי. ואפילו שהוא לא משלם מזונות, מגיע לילדים לראות אותו, זו דעתי. אני יודעת שהחוק מחליט אחרת בדרך כלל, אבל לכי תסבירי לבן הגדול שלי שהיה אז בן 8, את הדבר הזה - שהוא לא יכול לראות את אבא שלו. איזה שטויות. הוא עשה לי רע, לא לילדים, בהם הוא לא נוגע, כי הוא כבר מפחד ממני...".
האם את מגדירה את עצמך כפמיניסטית?
"לפעמים כן, ברור. כי נשים בכפרים שלנו לא רגילות לבנות אישיות כל כך חזקה ועצמאית, לתמוך בעצמי מתוך עצמי. לצערי, הרבה נשים אפילו לא מודעות לזכויות שלהן, ובטח שלא לזכות על גופן. וזה הכי קשה. אבל צריך גם לזכור שלא לכל הנשים יש מקור פרנסה וחינוך, ואת זה כן היה לי. לא כל אישה יכולה לצאת ממסגרת הנישואין ולהיות חזקה, לשמור על עצמה ועל הילדים".
מאיפה הכוחות לבנות את עצמך בצורה כל כך עצמאית? את אומרת בעצמך שזה לא מובן מאליו.
"מאימא שלי. היא הדמות הכי חשובה בעיני. לא משום שהיא אימא, אלא משום שהיא תמיד האמינה שאישה צריכה חינוך ומקור פרנסה. נראה לי שהיא גם סבלה בנישואיה, והיא לא יכלה ללמוד כי סבא שלי היה שמרן ולא שלח את הבנות ללימודים, אז היא רק סיימה כיתה ח'. כנראה בגלל זה, אני וכל האחיות לומדות. אני גם קוראת הרבה. סופרת מעניינת מאלג'יריה בשם אחלם מוסתג'אנמי. יש לה כמה ספרים מעניינים, ביניהם 'ליבם שלהם אתנו, והפצצות שלהם עלינו'".
מה לגבי הטיפול של המשטרה והרשויות באלימות בתוך המשפחה?
"אני חושבת שכבר מתחלים להבין במגזר הערבי שיש בעיה. זה ידוע שיש המון תקיפות ואלימות. ומי שמגיעה למצב של להתלונן על תקיפה מנית, היא כבר הגיעה לסוף...".
גם בחברה היהודית יש יותר מדי מקרים של אלימות במשפחה, לצערנו.
"אני לא מכירה מספיק כדי לערוך השוואה".
אם היית צריכה לשים את האצבע על נורמה אחת שאת רוצה לשנות ביחסי גברים-נשים, מה היא הייתה?
"הייתי משנה את הגישה כלפי בגידות. נכון שבאופן כללי, בגידות בין בני זוג לא מקובלות באף חברה. אבל בחברה הערבית מקבלים את המצב שבו הגבר בוגד באישה. אבל הפוך? מה פתאום. אסור לאישה לבגוד בגבר. ממה שאני מבינה, בחברה היהודית, זה יחס דומה. אצלנו זה לא נסלח, ובכלל, לגבר מותר הרבה דברים שלאישה אסור".
איזה מסר את רוצה להעביר לנשים יהודיות? או לחברה היהודית בכלל?
"לא להכניס את האישה הדתייה המוסלמית, זו המכוסה עם המטפחת או יותר מזה, ישר לקופסה. אתם רואים אותנו בעין מאוד צרה. חושבים שאישה מכוסה היא אישה סתומה. מי אמר לך, מאמי? אני קראתי כל החיים, אני בוגרת תואר שני. זה שאני שקטה ומכוסה לא אומר שאתה יותר חכם ממני. אבל אני יותר סלחנית ממך. לצערי אני פוגשת המון יהודים כאלה".
"וגם כדאי ללמוד שדת זו לא צורת מחשבה. זה בשבילי, לעצמי, ביני לבין אללה. זה לא מגביל אותי מחשבתית. אנחנו כן צריכים את התמיכה שלכם בנושא של אלימות במשפחה. אני מקווה שהחברה היהודית תתמוך בנשים ערביות כדי שיפקחו עיניים יותר טוב על הזכויות שלהן, צריך ללמד את זה גם בבתי ספר, צריך תמיכה בנשים שמחזיקות ילדים איתן, כי זה קשה מאוד להיות עצמאית בחברה שלנו, בטח בלי העזרה של ההורים".
נ', כפמיניסטית גאה, למה החלטת שלא לחשוף את השם שלך בריאיון שלנו?
"אני גאה בעצמי ועומדת מאחורי הדברים שלי, וחשוב לי שנשים אחרות יקראו את זה ויתחזקו. אבל אני מפחדת שתהיה בעיה לבתי להתחתן בעתיד אם אחשוף את השם שלי, זו האמת. אין מה לעשות, יש דברים קשים בחברה שלנו".
לפנייה לכתב/ת 
