"לגור בערבה זה הכי קרוב למגורים בחו"ל"

בשיתוף מועצה אזורית ערבה תיכונה

אחת הדרכים של רוכשי הדירות למצוא נכס במחיר שמתאים להם היא לעזוב את מרכז הארץ לטובת מגורים בפריפריה, אבל חלקם בוחרים להרחיק עד הערבה. לא רק המחירים השפויים מהווים שיקול משמעותי עבורם - גם האהבה לטבע, לשקט ולאווירה המדברית.

כאלה הם 3 תיירנים שהגיעו כבר לפני מספר שנים לאזור, התאהבו והחליטו להשתקע - ובדרך לעסוק בתיירות ולמשוך מטיילים לערבה. לקראת חופשת הפסח, שוחחנו עמם על הנסיבות שהובילו אותם לעזוב את המקום הבטוח באזורי הביקוש, לטובת חיים מסוג אחר. "הנוף, השקט והטיולים - הם אלה שמושכים תיירים לערבה, וזה גם מה שמשאיר אותם שם", מספרים במועצה האזורית ערבה תיכונה.

"תיירות זה תרפיה, אנחנו בהוויה כמו בדואים"

"עד גיל 40 גרתי בתל-אביב והייתי תל-אביב שורשי - בכל בתי הקפה, הפאבים וההופעות הייתי תמיד בשורה הראשונה. אבל בשלב מסוים הבנתי שאני מפספס משהו - ואז קרה השינוי", מספר יובל קלם (52), במקור מגבעתיים וכיום מתגורר במושב פארן, לשם עבר לפני 12 שנה עם אשתו ושני הילדים (היום בני 13.5 ו-15.5). קלם ואשתו, סוציולוגית רפואית, הקימו את קלם צימר בוטיק בערבה.

"כשהחלטתי שאני צריך שינוי, לא באמת ידעתי מה אני רוצה - אז התחלתי לטייל בארץ. יצאתי עם אשתי ועם זוג חברים, ובהתחלה חיפשנו את הירוק, המים הרומנטיקה בצפון הארץ", הוא נזכר, "לא חשבתי שבסופו של דבר אגיע לערבה כי זה היה מקום שכוח אל מבחינתי. אבל בשלב מסוים התחלנו לבקר חברים שגרים בערבה והרגשנו שקורה לנו משהו".

משפחת קלם(צילום עצמי)

"הבנו שנעים לנו ורגוע, שאנחנו מתחברים למקום - בעיקר אני. היינו משחררים את הילדים החוצה בלי פחד - והם היו יוצאים מהבית עירוניים, וחוזרים כמו המושבניקים, בלי בלי נעליים", ממשיך קלם, "באחת הנסיעות בחזרה לתל-אביב אמרתי לאשתי - מה את אומרת, אולי ננסה לבדוק את החיים בערבה? להפתעתי היא זרמה איתי, אבל כמובן שלא האמינה שזה יקרה ואכן התהליך נמשך הרבה זמן. כל ההיסטוריה שלי תל-אביבית ולא הייתה לי אף פעם זיקה לחקלאות. במושב הוצמד לי חונך קשוח - חקלאי מהמושב שהתנדב ללא תמורה, דבר שהוא ממש לא מובן מאליו. בסופו של דבר, אנחנו עוסקים כיום גם בחקלאות ומגדלים פלפל לייצוא".

לדבריו, "הדבר הכי קרוב ללגור בחו"ל בארץ - זה לגור בערבה. אתה גר בסביבה שהיא לא ישראלית אורבנית מקובלת. הקודים החברתיים, הלבוש, הכל שונה. אני נתקל בזה בכל פעם שאני מגיע לתל-אביב ופונה לנתיבי איילון למשל, חוסר הפרגון בנחסיונות להשתלב בתנועה, ההתלהמות, האגרסיביות. את זה אין בערבה. בילדותי זה היה טריוויאלי לבקש סוכר וביצים מהשכן, פה זה עדיין קיים".

בהמשך החליטו הזוג קלם להקים שתי יחידות אירוח עבור בני המשפחה שמגיעים לבקר מהמרכז. בני המשפחה מיעטו להגיע והבקתות הפכו בהמשך למתחם של 4 יחידות, המוכרות גם כבקתות של קלם. "תיירות בשבילי זה ממש תרפיה", אומר קלם, "אנחנו ממש מחכים לאורחים. הילדים תמיד בודקים אם מגיעים ילדים בני גילם, ומשם הדרך קצרה עד החיבור החברתי והכניסה אלינו הביתה".

קלם צימר בוטיק במושב פארן(צילום עצמי)

"אנחנו בהוויה כמו הבדואים, ברגע שנכנסתם אלינו - עד חצי המלכות", הוא מציין. "אין מצב שלאורח יהיה חסר משהו או בעיה כלשהי קטנה כגדולה ואנחנו לא נהיה שם. מבחינתנו הם אורחים, לא תיירים. וכשיש לך אורחים אתה מארח - החל מלשבת לשתות עמם בירה בערב, דרך סדנה בהכנת פיתות ופויקה וכלה בטיול משותף (למי שחושש מהמדבר או שאין לו רכב מתאים לשטח). הסיפוק הכי גדול הוא שחלק ניכר מהאורחים חוזרים".

"שואלים אותי איפה עושים פה קניות"

יונתן נריסנה (35), מנהל מרכז המבקרים (מרכז ויידור) שבערבה, מעיד על עצמו כמי שהגיע לאזור והחליט להשתקע. נריסנה, בעלה של דורית (35) ואב לבת 3 "ועוד אחת בדרך", אמנם לא הגיע ממרכז אזורי הביקוש אלא מקיבוץ זיקים, אבל בכל זאת אחרי התלבטות.

"הגעתי לערבה לפני 5 שנים לאחר שהתחתנתי עם אשתי, ילידת מושב חצבה", הוא מספר, "ולמרות שהיא במקור משם - התלבטנו איפה לגור". עם זאת, הוא מודה כי "בדרך כלל מי שנולד בערבה יוצא ממנה כדי לטייל, ללמוד - אבל בדרך כלל חוזר כשהוא בזוגיות".

משפחת נריסנה מתגוררת בבית ספר שדה בחצבה, אותו מנהלת דורית, ובונים בימים אלה את ביתם בהרחבה שבקיבוץ. אל מרכז המבקרים, המהווה את העוגן התיירותי האזורי, הוא מגיע באופניים. "למדתי תקשורת במכללת ספיר בשדרות, ובקיבוץ זיקים עסקתי בחקלאות ובחינוך. כשהגענו לערבה, עסקתי גם בתחומים אלה - עד שהציעו לי עבודה במרכז המבקרים שנחנך לפני כשנתיים בתחנת המחקר של הערבה בצומת חצבה".

יונתן ודורית נריסנה ממושב חצבה, עם בתם בת ה-3(צילום: פרדי נפתלי)

במרכז יכולים המטיילים להתבונן בחיי המשפחות בערבה וללמוד גם על ההיסטוריה של המקום, על החקלאות המתקדמת ועוד. "מטיילים רבים שואלים כאן שאלות טרוויאליות, למשל לאיזה בית חולים מפונים כשצריך והיכן עושים קניות", הוא משתף בחיוך, "כאן במרכז הם יכולים לפגוש משפחות בצורה וירטואלית ולהבין את הלך החיים".

בנוסף למידע למטיילים, מספק המרכז עוגן גם לתיירנים עצמם - בזכות העובדה שהוא מפנה את תיירים לנותני השירותים. "אנחנו לא שולחים את המטיילים רק למתחמי לינה ואירוח - גם לאטרקציות פחות מוכרות כמו גלריות, סדנאות אמנות, משקים מיוחדים וכו'. המטרה שלנו היא שכמה יותר אנשים יישארו כאן", הוא מודה.

לדבריו, "רבים מתפלאים על צורת החיים המבודדת כאן, אבל הם שוכחים פרופורציות. באירופה לוקח שעה וחצי-שעתיים להגיע לעיר הבירה או לעיר התעסוקה המרכזית - ופה זה נראה סוף העולם, אבל זה פסיכולוגי".

מרכז המבקרים בערכה (מרכז ויידור)(צילום: פרדי נפתלי)

"חיי קהילה מהסוג שאין כמעט בארץ"

לא מעט מהתושבים בערבה שהגיעו רק בשנים האחרונות, הכירו אותה מתוך החוויה התיירותית. למדבר יש אוהבים גדולים, משום שהוא מהווה עבורם חיבור אל מגוון של תחושות וחוויות - שקט, שפיות, רוחניות, וגם ספורט אתגרי וטיולי שטח. שבועיים לפני חג הפסח, מרבית המקומות כבר מוזמנים ומטיילים ששוקלים לטייל בערבה במהלך חול המועד יתקשו למצוא מיטה פנויה.

נוף ממושב עין יהב. סדנאות וסיורים(צילום: הראל זלצר)

עם האטרקציות הקיימות לאורך כביש 90 (בדרך לאילת) ניתן למנות גם את מתחם חאן נחל ערבה של רמי אבוחצירה, מופעי בוטיק בשטח בהפקת אורי בראל, וגם חוות תנינים, חוות אנטילופות, כפר האמנים בצוקים ועוד. גם במושב עין יהב קיימות לא מעט אטרקציות, כגון סדנאות מיוחדות וסיורים חקלאיים.

הראל זלצר (38), נשוי ליעל ואב לתאומים בני שנתיים ו-4 חודשים, עבר עם אשתו יעל למושב לפני 12 שנה ורכש שם בית. כיום זלצר, במקור תושב מושב ניר צבי במרכז הארץ, הוא מורה דרך ובעלי חברת דרכי מדבר, ולערבה הוא הגיע דרך האהבה לשטח.

משפחת זלצר ממושב עין יהב

"עברתי לערבה כדי לחיות צורת חיים קצת אחרת", הוא מסביר, "יש במושב עין יהב חיי קהילה מהסוג שאין כמעט בארץ, משפחתיות שנוצרה לאורך השנים בגלל הריחוק מהמרכז".

את יעל אשתו, גם היא מורת דרך וכיום מורה לגיאוגרפיה, הכיר זלצר בטיולים שהדריך באזור ים המלח. למרות המרחק, הוא אומר שהנסיעות קלות עבורו, יותר מלתושבי המרכז.

"הנסיעה מתל-אביב לעין יהב הרבה יותר ארוכה מאשר הנסיעה מעין יהב לתל-אביב. מי שגר בתל-אביב וצריך לנסוע לעין יהב, רואה בזה פרויקט רציני - מסע של שעתיים וחצי נסיעה. אבל אנחנו התרגלנו - נכנסים לאוטו, נוסעים ונגמר הסיפור", הוא אומר.

זלצר מדריך קבוצות, מורי דרך ואף משמש מדריך סנפלינג. לאורך השנים הפך לשף חובב, ובמסגרת עבודתו כמדריך טיולים וסנפלינג, הוא גם עורך אירועים בשטח כולל ארוחות מדורה (כמו פויקה ומטפונה). עוברים אצלו כל סוגי התיירים - אלה שמטיילים על שביל ישראל וסוחבים את הציוד על גבם, וגם מי שמבקש להגיע לחניון עם אוהל מוכן ושולחן ערוך. "הכל תלוי בעומק הכיס", הוא מסביר.

קמפינג בשטח של דרכי מדבר(צילום: הראל זלצר)