"גם אחרי שנים, לא מתרגלים לשכול"

בשיתוף "מגדלי הים התיכון"

בציבור ובקרב חוקרים קיימת הסכמה שחווית השכול, אבל על אובדן בן או בת, הינה קשה וממושכת במיוחד. המצב הנוראי שבו הורה נדרש להיפרד מילדו בטרם עת, באופן שחורג מהסדר הנהוג בטבע, יוצר חוויה אישית קשה שהינה מעבר לקיבולת הנפשית ויוצר תחושות ומצבים נפשיים קשים.

הזמן לא מרפא את הפצעים וחוויית השכול הינה מורכבת במיוחד בקרב הורים שבגרו והגיעו לגיל השלישי.

עוד במדור: איך הפכה נערה כנועה למנהיגת אלמנות המלחמה

"איך היא עדיין בזה? מה, זה לא עבר לה?". הציפייה ממכרים שהשנים ירפאו(צילום: shutterstock)

מחפשים משמעות ונחמה

רבים מההורים השכולים מדווחים שלצד הכאב הם חווים תחושת אשמה אדירה: על שאפשרו לילד או לילדה ללכת לתפקיד הצבאי, או שלא מנעו את הגעתם למקום הפיגוע, על ההתנהלות מולם בתקופה של טרם האסון ועוד.

מלבד זאת, הם מדווחים על תגובות שונות מהסביבה, אולי בשל הקושי של הסובבים לשהות ולהיות מול חווית האובדן. זכור לי מכתבה של אם ששכלה את בנה באסון המסוקים ופורסם בתקשורת ובו היא מתייחסת לתגובות המכרים שתמהים מספר שנים אחרי האסון, "איך היא עדיין בזה? מה, זה לא עבר לה?"

עוד: 5 דרכים שיעזרו לכם להשתלט על חרדה

החברים מרגישים קושי ואשמה

אחת המורכבויות נעוצה בכך שברבות השנים גדל הסיכוי שמקורות התמיכה ידלדלו ויפחתו. לדוגמא, חברים של הבן או הבת שנפלו מתבגרים ומסלול החיים סוחף אותם כך שלעיתים קרובות הם מתקשים לשמור על קשר על פני שנים, אך לא רק הנסיבות היומיומיות גורמות לכך.

חברים רבים של הנופל או הנופלת מתארים תחושת אשמה, שהרי הם בגרו, למדו פיתחו קריירה וחיי משפחה. כאשר הם ניצבים בפני ההורים השכולים במפגש כזה או אחר הם חשים קושי רב משום שהם מייצגים דברים וחלומות שלא יהיו להורים השכולים.

מלבד זאת, גם חבריהם ומכריהם של ההורים הולכים ומתבגרים וכוחותיהם ויכולותיהם לעמוד ולתמוך נפגמות. נפוצים המקרים בהם החברים והמכרים של ההורים חשים שמלבד הקושי הקונקרטי והיומיומי קיים להם קושי רגשי להיות שוב ושוב במגע עם נושא כאוב זה.

לכל אלה מתווספים המשקעים של הגיל השלישי שאינם פוסחים על ההורים השכולים, בהם היציאה לפנסיה, פגיעות רבה יותר בתחום הגופני, פגיעות רגשית רבה יותר, שינויים במרקם חיי הקהילה והחברה ועוד.

עוד: בריאות בגיל המבוגר: 2 הפעולות החשובות ביותר

אין תמיכה

מסיבות אלה ואחרות קורה כי פעמים רבות ברבות השנים מקורות התמיכה הרחוקים יותר הולכים ופוחתים והזוג השכול נדרש להישען על משאבים פנימיים יותר. לרוע המזל לא פעם הקשר הזוגי נפגע בגלל הטרגדיה, ישנה הדרדרות משמעותית ביכולת של בני הזוג לשאת את הכאב וכן להזין ולהטעין את הקשר בחוויות חיוביות ומשמעותיות.

באופן דומה, לעיתים קרובות נפגעות היכולת ליצור תקשורת זוגית קרובה וכן לחוש התפתחות במסלול החיים. כל זה מתווסף להידלדלות במשאבים האישיותיים הפרטיים שנפגעים בעקבות העובדה שהאדם ניצב בפני מצב בלתי אפשרי כמעט שבו הוא נאלץ לשאת את הכאב וכן לגייס כוחות פנימיים באופן יומיומי ולאורך שנים רבות.

האם קיימת אחריות חברתית

בהגיענו ליום הזיכרון, חלקנו שלא מכירים את השכול מקרוב נדרשים לחשבון נפש משמעותי.

היכן אנו מגייסים את המאמצים שלנו לתמוך במשפחות שכולות, האם מספקת הנהירה לבתי העלמין ולטכסים הקהילתיים לצד הצפייה בסרטים העצובים, האם לא מוטלת עלינו החובה לתמוך וללוות את אלה שאיבדו את יקירם, להושיט להם כתף ואוזן קשבת בתדירות העולה על יום אחד בשנה?

הכותב הינו פסיכולוג קליני. מטפל בגישה הדינמית ובגישה הקוגניטיבית-התנהגותית

בשיתוף "מגדלי הים התיכון"