ביחד, אבל לבד: איך יש לנו המון חברים - אבל אנחנו בודדים

בעצם, אנחנו בודדים. בודדים מאד.

יש לנו חברים בפייסבוק. עוקבים אחרינו בטוויטר. עושים לנו לייקים באינסטגרם. משוחחים איתנו בוואטסאפ. שולחים אלינו מיילים. ורק לעיתים רחוקות מרימים אלינו טלפון ואנחנו סוף סוף שומעים קול אנושי מעבר לקו. אבל רוב הזמן אנחנו לבד. עם עצמנו. בלי אף אחד. חשים בדידות נוראה.

כל מה שאנחנו עושים, מרבית שעות היום, הוא לחמוק מאותה בדידות. לברוח מהאמת המכאיבה כל כך. לנסות ולטשטש אותה בשלל צורות ודרכים. להתמכר לאביזרים אלקטרוניים ולצורות התקשרות דיגיטליות, מלים כתובות במקום לדבר, אימוג'ים כתחליף להבעת רגש. אבל זה לא עוזר. החור שבלב רק גדל. העצב הולך ומתפשט. אלפי אנשים יוצרים מדי יום קשר זה עם זה, כאילו קרובים, כאילו אכפתיים, כאילו ביחד, אבל הולכים לישון לבד.  

האסון הגדול של המאה ה-21

הרשתות החברתיות הן האסון הגדול ביותר של האנושות במאה ה-21. הכוונה היתה טובה - לחבר בין אנשים, לקרב אותם זה לזה - אבל התוצאה מזעזעת. היא יצרה פער בלתי נתפס בין המציאות לדמיון. היחסים שלנו הפכו וירטואליים. אין בהם ממש.

אנחנו לא מכירים את האנשים שאיתם אנחנו מדברים. אנחנו לא יודעים עליהם כמעט דבר. אנחנו פוגשים בתדמיות מסותתות היטב. בעמודי פייסבוק מחויכים. בתמונות אינסטגרם מעובדות. בציוצים מקוצצים בטוויטר. הכל מרוחק. מייאש. הם שם ואנחנו כאן.

להיפגש? "האמת שאין לי זמן". "נדבר בהמשך". כן, בטח.

מתי בפעם האחרונה פגשתם מישהו חדש? ישבתם איתו בבית קפה. הלכתם לסרט. צעדתם על חוף הים. ניהלתם שיחת נפש, מלב אל לב, על הספה אצלכם בבית. או שהסתפקתם בדפדוף זריז, שטוח, בטינדר. רק כדי להרגיש נאהבים לרגע, או חשובים, או משמעותיים.

דור האפליקציות הוא דור אומלל. הוא נבון, שנון, חד מחשבה וזריז תגובה. אך הוא איבד את האיטיות. את היכולת להכיר בהדרגה, להתאהב עם הזמן, לתת הזדמנות אמיתית לאדם חדש להיכנס אל חייו.

הדור הזה ממעט להיפגש ולדבר, כי החיים היום, כידוע, פונקציונאליים, אנחנו לא מבזבזים זמן, כי אין לנו זמן, אנחנו עסוקים כל כך. בשיחות בוואטסאפ. בגלישה בפייסבוק. בהעמדת פנים שטוב לנו והכל בסדר איתנו.

החיים שלנו בהולד

אבל כשהמסך מרצד מולנו, החיים שלנו נמצאים בהולד. אנחנו עוצרים את עצמנו. אנחנו מבזבזים זמן יקר. אנחנו לא יוצאים החוצה ונושמים אוויר צח ומסתובבים בעיר ויורדים לים וחיים את חוסר הוודאות שהחיים מזמנים לנו. אנחנו רוצים, כל הזמן, להישאר בשליטה, אז אנחנו מתחברים, ומתכתבים, ומגיבים, ומתווכחים, משמע אנחנו קיימים.

אנחנו לא. זה רק השם שלנו, פלוס תמונה, פלוס לייק, פלוס תגובה. למה לעזאזל אנחנו חייבים להגיב? מישהו אמר משהו חשוב? מישהו באמת נגע בנו? מתי מישהו לאחרונה נגע בכם במציאות? מתי הייתם במערכת יחסים אינטימית? מתי לאחרונה התחבקתם? התלטפתם? התנשקתם? נגעתם?

בכל רגע שבו אתם במחשב, או במובייל, כשהעיניים שלכם לא מביטות במציאות והאוזניים שלכם אינן כרויות לרעשים העולים מהרחוב, אתם לא באמת חיים. אתם רק חושבים שאתם חיים. אתם מדמיינים את עצמכם חיים. אתם נמנעים מלחיות.

כי לחיות זה כואב. ולחיות זה מסוכן. ולחיות זה מפחיד. ולחיות זה חוסר ודאות. ולחיות זה איבוד שליטה. ומי שנמצא מאחורי המסך, מבחוץ, מרחוק, ממקום בטוח, נסתר ומוגן מהעולם, מרגיש שיש לו שליטה, אבל הוא טועה טעות מרה. כי הוא לבד. הוא בודד. והוא לא מצליח באמת להתחבר.

רוצים לרפא את מחלת הבדידות? צאו מהמחשב. ותרו על הוואטסאפ. על הטוויטר. על האינסטגרם. על הסנאפ צ'ט. על המייל. דברו בטלפון. קבעו להיפגש. שאפו אוויר. החזיקו ידיים. הביטו בעיניים. הרשו לעצמכם להרגיש. אלה החיים. והם יפים. אין יפים מהם. אל תבזבזו אותם לריק.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת