בוא לא נדבר על זה ואל תשאל אותי מה קרה

"אני רואה שאת כועסת, הכל בסדר?" הוא שאל.

"כן, הכל בסדר", אני מתאמצת להגיד.

"למה את עושה את זה? אני רואה עלייך שלא".

ערב. אנחנו יושבים בחדר. משהו אכן מציק לי, עצבות כלשהי. אני לא רוצה לפתוח את זה מולו כי זו אינה אשמתו, אבל הוא "רואה" את זה עליי. אני לא רוצה להגיד, אבל לא בגלל שאני רוצה שידובב אותי ונפתח את זה, אלא להפך - כי אני באמת מעדיפה שנשתוק. תמיד שנאתי את הקטע הזה שנשים רוצות שידובבו אותן כשהן כועסות על גברים, וחלקן עונות "לא, לא קרה כלום", שזה בעצם אומר "תבין לבד" (כי מה שהן באמת רוצות זה שהגבר יתאמץ קצת ויקלוט איפה הוא טעה).

מעולם לא הייתי חזקה במשחקים האלה - שזה קצת לרעתי, ותמיד העדפתי לדבוק בעיקרון הבטוח: אם זה מפריע לי, אני אגיד. אם זה לא עד כדי כך מפריע לי כדי שאדבר על זה, אני אסתום ואחליק על זה. או שזה שווה שיחה או שלא, אין אמצע. אלא שהעיקרון שהצבתי מפספס את הדבר הזה שנקרא "הבעות פנים לא-רצוניות".

"לא, זה באמת כלום", אני אומרת, משתדלת להשמע אמינה. השיחה מסתיימת, הוא חוזר לענייניו ואני הולכת בשקט-בשקט לשבת בסלון. שם אני מתחילה לבכות, בלי קול, רק שלא ישמע. פתאום הוא נעמד מאחורי והוא כועס. הוא חושב שאני עושה מניפולציות כי אם את בוכה בנוכחות גבר, את עושה מניפולציות. אם את אומרת שהכל בסדר ואת סתם רגישה, את כנראה עושה מניפולציות. ואם את הולכת לחדר השני כדי לעשות את הפרצופים שלך שם - כנראה שגם אז מדובר במשחק.

אבל מה לגבי אותם אלה שבמשך כל תהליך ההתבגרות והבגרות שלהם, הם מגלים לפתע שמול כעס ועוינות של אדם יקר אין להם שום מושג כיצד להתנהג? מה להגיד ואיך להתבטא? הרי כל מה שיצא להם מהפה עלול רק לקלקל עוד יותר. אפילו אם תנסה להימלט לתוך ההסבר של "אני פשוט מרגיש כל כך רע" ו"זו לא אשמתך", האדם השני עלול רק להתעצבן יותר - על הצדקנות, על הפסיכולוגיה ההפוכה, על ההיתממות או מה שזה לא יהיה.

הלכה לבכות בשקט-שקט, שרק לא ישמעו. ליאת רוטנר(צילום: אילנית תורג'מן )

בן אדם יכול להיות הכי מבריק ומהיר תפיסה וגאון, ועדיין לא להתמקצע במשחק הפשוט שנקרא הבעות פנים. כילדה, מעולם לא באמת למדתי להסתיר את רגשותיי בפומבי, ובהחצנתם נתתי לאנשים להבין מה רב כוחם עליי. מרוב פחד מפני דחייה ובוז, הגבתי תמיד בקיצוניות, כשאני להוטה להסביר את עצמי ולמחות על הטענות שהוטחו נגדי. ולא עשיתי זאת בגלל אהבה עצמית גדולה מדי או בשל ביטחון בצדקתי, אלא בגלל הפחד שמא לא מבינים אותי.

"מה כבר יקרה אם מישהו יבחר להיעלב ממך או לחשוב עלייך משהו רע? למה זה אכפת לך?", הוא שאל אותי פעם, הביט בי בבלבול ולא הבין. למה שלמישהי שעל פי כל הקריטריונים היא חזקה ומצליחה בחיים, יהיה אכפת כל כך מהאפשרות שמישהו שהיא מכירה יבין אותה לא-נכון, או שיהיה ביניהם עימות רגשי לא מוצלח? מה כבר יקרה? ובכן, אסון. "כי אז צריך להתמודד מול כעס או עלבון של אדם שאתה אמור להיות ביחסים טובים איתו", אני מגלה. "ואין לי מושג איך להתגונן מול האשמות מבלי להתפוצץ או לגמגם. איך לכעוס בצורה קרה או מחושבת. איך לנטור טינה ואיך למשוך מריבה מבלי להתפרק מהמחשבה שחבר או אוהב נמצא איתך בעימות. אני לא מסוגלת להגיע למקום הזה. למדתי להיזהר ממנו יותר מדי, עד שפיתחתי כלפיו אלרגיה".

האמת היא שבתור ילדה דווקא היה לי קל. לא היו לי התקפי זעם - להפך, הייתי נבהלת כשהיו צועקים עליי, ואז פשוט הייתי מגמגמת או בוכה. הבעיות התחילו כשהתבגרתי, והיה עליי להסתיר את רגשותיי המתפרצים בכל מחיר. ואם בתור ילדה עוד יכולתי לבכות, הרי שכנערה ניסיתי לתרגם אותם למילים. אבל הניסיונות נכשלו, עד שקראתי לזה "המפלצת של הדיבור".

"אי אפשר לדבר איתך", נהגה אימי לסיים את השיחה בכל פעם שהתקשיתי להישאר שלווה או שטון הדיבור שלי כמתבגרת היה עולה. ואני, שכל כך רציתי להסביר את עצמי, רק רתחתי מזה עוד יותר. כל כך רציתי להתבטא וידעתי בדיוק מה אני רוצה לומר - אבל בדרך מהמחשבה אל המילים, הפכו ההסברים למפלצות, למפלצות של הדיבור. ורק אחרי שברחתי לחדר, רחוקה מטווח שמיעתה של אמא, הרשיתי לעצמי לשאת נאומים חוצבי להבות ומנוסחים למופת. מדהים איך מחשבות יכולות להיות כל כך חדות ובהירות, מנוסחות נפלא בדפים - ועדיין לא להצליח לשלב ידיים עם מפלצת הדיבור המפוזרת, המסורבלת. לא משנה כמה מילים היו לי או כמה ספרים כתבתי, לא הצלחתי לבטא בשלווה ובאצילות את הרגשות המתפרצים מול האדם שעומד מולי - ובמקרה זה, פשוט נתתי להבעות פניי לדבר.

ליאת רוטנר. הפכתי לראי של הרגשות שלי(צילום: אילנית תורג'מן)

"אני לא עושה לך פאסיב-אגרסיב. הלוואי וידעתי איך", אני אומרת לו בקול קטן (כי אחרי שהקול הרגיל שלי תמיד כל כך חזק, כשאני במצב של חולשה, נהיה לי קול קטן ומבולבל). אנחנו יושבים בסלון ואני מנסה להיזכר איך מבוגרים מסתירים מצוקה רגשית, או יותר נכון: מבטלים את החשיבות שלהם. חשבתי שניצחתי בנעוריי את "המפלצת של הדיבור", אבל לא הבנתי שהיא בעצם עברה מקום: מהדיבור לפרצוף. במקום שאתפרש כמתפרצת וחוצפנית, תמימה או מיתממת, דרך משפטים שיסגירו את חולשותיי - הפכתי לראי של הרגשות שלי. קינאתי בנערות הקרירות האלו שאי אפשר לנחש מה הן מרגישות, ולכן הן מסוגלות לשחק בכולם, מבלי שיבינו לאן הן חותרות. כי אצלי תמיד הבינו: מתי אני משתעממת בדייט, מתי אני לא נינוחה, מתי אני לא מחבבת מישהו ומתי אני נעלבת.

עד שיום אחד קלטתי שאני חייבת להסתיר גם את הפרצופים. זה לא מספיק לחסום מילים; כל מנעד הרגשות המוחצן שלי צריך להיות בפיקוח. ומהו הדבר שמסתיר אותו הכי טוב? גיליתי שבשביל אנשים רבים זה חיוך. כן, חיוך בסיסי ומנומס. כי הסביבה לא אוהבת בחורה שאומרת דברים מסוימים או עושה פרצופים. היא מעדיפה בחורה שפשוט מחייכת.

ושם, עמוק בתוכי, מפלצת הרגשות הייתה מוגנת. שם היא השתוללה באין מפריע. היכן שהמחשבות היו בעבר בילדותי חדות ובהירות כל כך כמו אור הבוקר הבוקע מהחלון, התחיל כעת הכאוס הגדול. במקום להביט אל תוך פחדיי כמו בסרט נע, במקום לשלוף את הכעסים לפי הסדר ומבלי שיתנגשו זה בזה, שקעתי למצולות של מצוקה, טבעתי בבלבול שרק הלך והעכיר ככל שהתרבו גווניו של הרגש: כי מה אני מרגישה כשזה לא עצב מוחלט או כעס מובהק, אלא משהו בין לבין?

הבפנים שלי הפך לסופת רעמים אילמת, עם ברקים העשויים צללים וגשם שאינו מצמיח דבר. אבל בזמן שכל זה קרה - בינתיים התנקה הבחוץ שלי מכל שביב מפלצתי: למדתי לשלוט בהבעות פניי, בטון של קולי. למדתי לשתוק ולהפנות את גבי, לבכות בחדרי חדרים, להתמוטט בתוך עצמי ולא לעיני כל. למדתי להעביר את המפלצת פנימה, ובמשך תקופה ארוכה מאוד מחיי, זה באמת היה ככה.

"למה את כל היום עם הספרים, עם המשחקים והדמיונות שלך, לא מספיק משתלבת בחברה... למה את לא יכולה ל... אוי, נו, מה את עושה לי פרצופים עכשיו?!", זעמה של המורה או של אימא היו מזכירים לי בכל פעם להפסיק עם הדמעות ולבלוע את הרוק. אסור להראות זעף, זה ילדותי, זה מעורר רחמים, זה...

"אבל אנחנו מדברים", הוא אומר לי פתאום, ומסתכל לי בעיניים. "את ואני מדברים. בניגוד להרבה אנשים, אין בינינו את משחקי הניחושים האלה. ואם את מנסה לבלוע פרצוף של 'הכל בסדר', אני ארגיש את זה, ואת תדברי אתי על זה. את לא תלכי לשבת בסלון כדי לבכות בשקט בחושך, לא במשמרת שלי". והוא פשוט חיבק אותי במשך רגע ארוך. בלי לבקש שאסביר, או שאשלוט בהבעות פניי.

אני מניחה שתמיד יהיו את אלה שיודעים להתווכח. שיודעים להראות כעס באופן אצילי ומושלם. שיודעים לבטא את עצמם במילים דיפלומטיות ולסנן חיוכים, לא להיות נחמדים לכל אחד, לא לחשוף את רגשותיהם לכל אחד. כל חיי האמנתי שלאנשים כאלה קל יותר להסתדר בחברה, שקל להם יותר למצוא אהבה. בגיל 27 כבר הייתי בתהליך השלמה עם זה שלעולם לא אצליח להתאהב באמת, כי כדי להתאהב אני צריכה להרגיש בטוחה, ואיך אני ארגיש בטוחה אם עליי תמיד להישאר מנומסת וחמודה, ולהיזהר כל הזמן מאותו רגע שבו אתפס בוכה או כועסת, הרגע המצמרר הזה שכל ילדותי לימדו אותי להסתיר מאנשים?

מי היה מאמין שכל מה שהיה נחוץ כדי להתמודד עם אותו רגע, הוא בסך הכל חיבוק מאדם אחד שיודע להיות שם.