הפתרון ליחסי מרות נמצא מחוק לבית המשפט
"לבתי המשפט אין מענה מספק - לא עבור המתלוננות ולא עבור הפוגעים העוברים תהליך הפוך משהיינו רוצים: הם מתבצרים בעמדותיהם, אינם לוקחים אחריות, אינם מבטאים הזדהות ואינם מתנצלים. ואז, מה שקורה הוא שהכל עוברים פגיעה נוספות על זו שכבר נפגעו – כולל אנחנו, כחברה השואפת להיות מתוקנת"/ דעה
אנשים בעלי כוח הם בדרך כלל אנשים עם ליבידו, תשוקה, אנרגיה וכוח חיים גבוה, אחרת הם לא היו מצליחים להתקדם ולהשפיע על אחרים. חשק מיני הוא אנרגיה וכוח חזק וחיובי. זה המנוע לחיים, לשמחת חיים ולרצון ליצור קשרים. זה הדבר שמאפשר לנו להיות פתוחים וערניים, לספוג גירויים מהסביבה ולהגיב אליהם, לקדמם ולגייסם.
אך במקרים של יחסי מרות, משהו משתבש בשיפוט, בשיקול הדעת, בגבולות, בשיכרון הכוח ובאתיקה המקצועית, החברתית, התרבותית והמוסרית. וכדי להבין זאת, צריך להבין עד כמה עמדותינו החברתיות מייצרות דיסוננס: מחד, אנחנו מחנכים את בנינו מגיל צעיר להדחיק רגשות ולהסתיר חולשות וכאב. מעבר לכך, אנו מלמדים אותם להיות תוקפניים, לקחת בכוח, לראות את המטרה ולהשיגה "בכל מחיר". אך כאשר אותו נער בוגר הופך לגבר, הוא חותר למטרת סיפוק הצרכים המידיים שלו, לפריקת תסכוליו ולייצוב מעמדו, ומבלי להסתכל ימינה ושמאלה, ברגע אחד הוא עלול להפוך לפושע.
לימדו אותי כנערה שכוח הוא סקסי וש"גבר חזק" זה מה שאני צריכה כדי שהוא יוכל "להגן עלי". גם לימדו אותי שכדאי לי להיות במשבצת "הפגיעה", הרגישה וחסרת הביטחון, כדי שיהיה מי שירצה לגונן עליי, "להציל" אותי ו"להכניסני תחת כנפיו".
גם בנים צעירים נמשכים לכוח ולשליטה: המורה מהווה עבורם את ההשראה לפנטזיות הראשונות, במיוחד אם היא מתאימה למושגי היופי העכשווי. הלכה למעשה, יש לנו כאן את כל המרכיבים הנחוצים כדי שהפגיעות הללו תקרנה: שהחזקים ישתמשו בכוחם וינצלו אותו לרעה, ושהחלשים - אותם צעירים חסרי ניסיון וסקרנים, לא ידעו לשמור על עצמם, לא ידעו איך להתנגד ולעמוד על דעתם, ולא יאמינו שיש בכלל מי שיכול לבוא לעזרתם.
האחריות המוסרית הינה על הבוגרים, החזקים, המנהלים ובעלי התפקידים. הם אלה שאמורים להבין ואמורים לשלוט בעצמם ועל דחפיהם. הם המודעים למחירים שיש למעשיהם, המחירים שהצעירים וחסרי הניסיון לא מודעים להם כלל וכלל. בעלי הכוח הם אלה שצריכים לבקש ולקבל את כל העזרה על מנת לשמור על הדור הצעיר.
אלא שבחברה שלנו חל היפוך תפקידים: הצעירים הם המתריעים והזועקים חמס כי "כך לא מתנהגים", ולעומתם, המבוגרים הופכים ליללנים בבחינת "לא עשיתי כלום", "אני לא אשם", "היא התחילה", "הוא פיתה אותי" ועוד משפטים מביכים המביישים את האומר אותם. זה גם מביך אותנו כחברה, מלכלך את המרחב הציבורי בתיאורי מעשים שלא היינו רוצים לשמוע או להיחשף אליהם, וזה מערער את ביטחוננו החברתי באחרים שאמורים להיות מודל ההתייחסות שלנו.
מוטב כי מקרים שכאלה לא ידונו בבתי המשפט, שהרי לבתי המשפט אין מענה מספק - לא עבור המתלוננות והמתלוננים שרובם כלל לא רוצים להשתמש בו ככלי התמודדות (והם מצביעים ברגליים), ולא עבור הפוגעים העוברים בבתי המשפט תהליך הפוך משהיינו רוצים: הם מתבצרים בעמדותיהם, אינם לוקחים אחריות על מעשיהם ותוצאותיהם, אינם מגלים הבנה לגבי משמעות הפגיעה שגרמו, וממילא אינם מבטאים הזדהות ואינם מתנצלים. ואז, מה שקורה הוא שהכל עוברים פגיעה נוספות על זו שכבר נפגעו – כולל אנחנו, כחברה השואפת להיות מתוקנת.
שינוי של תרבות ארגונית שתצמצם ככל האפשר את הישנותן של התופעות האלה, דורש מאמץ מיוחד בתוך הארגון ועליו להיעשות כרגיל בשיטת "המקל והגזר". לא די בהרצאות או בנהלים האומרים מה מותר ומה אסור. לא די באזהרות כלפי מי שלא מקיים אותן. יש צורך להעביר את שכבת המועמדים לקידום ולניהול בחברה סדנאות חווייתיות, בהן הם יוכלו לפגוש עצמם ברגעים לא מחמיאים, להפגיש אותם עם נפגעות עבירה ולשמוע את סיפורן, ובכך לעזור להם להכיר את מרכיבי התהליך המתגלגל הזה. יש לקרב אליהם את החוויה ולהפגיש אותם עם האפשרות שלקרובות ולקרובים להם זה יקרה מחר עם שכמותם, ובכך להעלות את הרגישות שלהם לעצמם ולנתונים למרותם כבני אדם.
אין צורך להרוג את התשוקה, אין צורך לשפוט את הליבידו והוא אינו צריך להיות אלים - כפי שלימד אותנו פרויד. כן יש צורך בבדיקת העמדות החברתיות-תרבותיות שלנו, והבנת המחיר שהמסרים הסותרים גובים מאתנו. כולי תקווה כי נדע לצעוד למקום טוב יותר, למקום בו הטיפול בסורחים יהיה מקצועי ומוסרי, בשילוב עם הנפגעות והנפגעים, תוך שמירה על מקומם וכבודם.
ד"ר רונית אלוני היא מומחית בטיפול ושיקום מיני.
לפנייה לכתב/ת 
