עוד שבוע לסיום החופש הגדול - אבל מי סופר?

זהו, זה נגמר. כלומר, כמעט, עוד שבוע אבל מי סופר. אין כבר מה לספור, חוץ משערות לבנות שאין זמן לצבוע כי הילד צריך ילקוט ותלבושת אחידה וחם לו ומתי נסתפר ומתי את חוזרת.

אתמול (ד') התקיים "יום הזעם של ההורים", יוזמה ברוכה של הורים עצבנים שנמאס להם שהחופש הגדול גדול מדי. ההורים העצבנים והחמודים האלה קראו להורים עצבנים וחמודים אחרים לקחת את הילדים שלהם לעבודה ולצייד אותם בחוברת הפעלה בה יש מספרי טלפון של שרי ממשלה כדי שיציקו להם. רעיון גאוני, שעליו נאמר - שיהיה לכולנו בהצלחה.

מבחינתי, אין בזה חדש. הילדים שלי נמצאים איתי בעבודה כל יום מכיוון שאני עובדת מהבית. הם למדו להכין לעצמם אוכל כשאמא סגורה בחדר (ספגטי בלחמניה עם קטשופ) והם כבר לא מעזים לפתוח את הדלת כשהיא סגורה (רק לפעמים, כשהם ממש צריכים משהו, אחת לחצי שעה בערך). הסיבה היחידה שאני מצליחה לעבוד היא שהם ישנים עד ארבע אחה"צ.

התור של מי לקנות ציוד לבית הספר(צילום: shutterstock)

איך ירוויחו על הגב של ההורים?

למזלי הם גדולים, אבל זה לא אומר שאני ישנה טוב בלילה, בטח לא כשהילד מסתובב בחוץ בשעות שמרתוניסטים יוצאים להתאמן. בהיותי גרושה אני לא יכולה לדפוק מרפק לבעל וללחוש 'לך תביא את הילד', וגם אין מי שיעשה תורנויות שינה עד שהוא חוזר הביתה.

אני, כמובן, יודעת איפה הילדים נמצאים בכל רגע נתון בזכות אפליקציה בנייד, אבל תמיד מנקרת השאלה – מה יקרה ברגע שאכבה את הטלפון? וכך יוצא שמחודש יולי אני עם הפרעת שינה מטורפת. בשבת הילדים היו עם אבא שלהם ביוון (מי שחיפשה בונוס בגירושים, הנה הוא) והרשיתי לעצמי יקיצה טבעית. התעוררתי לקראת שתיים בצהריים – מאורע נדיר בשביל אחת שתשע בבוקר זה אמצע היום בשבילה.

בשנים הראשונות לגירושיי הייתי נלחצת לפני פתיחת שנת הלימודים, מנסה להיזכר תורו של מי לקנות ספרים, מחברות, כלי כתיבה, חולצות בית ספר. בכל פעם מחדש הייתי קונה את הכל (מקבלת מזונות, לא?) ותמיד מצטיידת בעוד חולצות, שיהיה לו גם אצל אבא.

כל פעם קיללתי מתחת לשפם שמרטתי, כי אין סכום מזונות שיכול לכסות רכישת ספרי לימוד, ואני אטיח את אנציקלופדיה בריטניקה לנוער במי שיגיד לי לקנות משומש. הילד תמיד מוכר וקונה ספרים בשוקחתן, אבל אז משרד החינוך מכריז שיש מהדורה מעודכנת, אחרת איך ירוויחו עלינו עוד כמה שקלים. כך יוצא שקנינו משומש פלוס חדש והפסדנו פעמיים.

כל שנה הייתי מייבבת על מר גורלי הכלכלי, עד שיום אחד תפסתי את עצמי באוזן ואמרתי לעצמי – מה נסגר איתך? תפסיקי לעשות חשבונות, את גרושה, זה המצב, תקבלי אותו. באופן משונה, ובניגוד גמור לנטייה הטבעית של בני האדם לתלות את כל צרותיהם על אדם אחר, קיבלתי את הביקורת שהחטפתי לעצמי.

החלטתי להפסיק להתקרבן. אני כבר לא מצפה, אפילו לא מקווה, שאבא של הילד ישתתף ברכישות לבית הספר או בתשלומי הורים, ואני מקבלת בהכנעה את המצב מתוך בחירה מודעת לא להיות עבד לרגשות שליליים.

זו הוצאה כבדה, אין ספק, וגרושה עם ילדים – שלא לדבר על כזאת שהאקס שלה לא משלם מזונות - כורעת תחת הנטל הכלכלי בדיוק עכשיו. אבל יש מצב קיים, שבו אפשר לשלם ולבכות או לשלם ולהיות שלמה.

יום יבוא ובמשרדי הממשלה יבינו שהמצב שבו כל זוג שלישי גרוש מחייב התעדכנות והסתגלות. לא ייתכן שאחרי שנשארנו ללא חסכונות ביולי ומכרנו כליה באוגוסט, נידרש לשלם על חומרי לימוד בספטמבר. אנחנו ב-2016 ומדינת ישראל ממשיכה להתנהל כמו בימי 'אנו באנו'.

למה בכלל צריך לקנות ספרים ומחברות וטיפקס ומרקרים? מילא בכתות הקטנות כשהילדים נדרשים ללמוד קרוא וכתוב, אבל למה צריך לקנות מחברות וספרים בכיתות גדולות יותר? למה לא להעלות הכל לאינטרנט, שיהיה זמין ובחינם ונגיש לכל ילד?

הבטחתי לעצמי לא להתרגז, מה גם שאני בדיטוקס, דיאטה נטולת פחמימות שלא נותנת לי אנרגיה להתעצבן. אני לוקחת נשימה עמוקה, שלוק גדול משייק חסה ותפוח (זה פחות מגעיל ממה שזה נשמע) ובודקת איפה אני יכולה לחתוך כדי שאוכל לעמוד בהוצאות.

הדיטוקס עוזר לי, כי כל הכסף על אלכוהול וסטייקים נשמר בארנק, קיצצתי ביציאות לברים, בשופינג בזארה, ואני עושה פן לעצמי. כל אחת יכולה לבדוק איפה היא יכולה להצטמצם ולהרוויח מזה. למטופלת שטענה שאין לה מאיפה לחסוך, חתכתי בשתי ארוחות מחוץ למשרד, העברנו את מפגשי החברות שלה לבתים שלהן, והוכחתי לה שהיא יכולה לחסוך 22,000 שקל בשנה.

תנשמו עמוק, תיכף כולנו חוזרות למסגרת. תהנו מהרגע, כי תיכף מגיעים החגים.

שלך,

גאיה קורן

מנטורית אני מלכה לשינוי חיובי בחיים, מרצה בחוגי בית וארגונים, עיתונאית בידיעות אחרונות וגרושה באושר