אנשים עם מוגבלויות בישראל 2016: עוני, בדידות ומעט תקווה

מדי פעם אנחנו נתקלים בהם במרחב הציבורי שלנו, כי אפשר שלא לזהות בן אדם על כיסא גלגלים או עם כלב נחיה. פה ושם אנחנו גם מנסים לעזור, לפנות מקום, לעזור לחצות את הכביש, אבל ברוב המקרים אנחנו לא מודעים לקיומם סביבנו. הרי חלק גדול מ-880 אלף אנשים עם מוגבלויות בישראל הם שקופים. אם אתם לא מכירים בן אדם, לעולם לא תדעו האם הוא סובל ממחלה נפשית כלשהי, או כבד שמיעה, או מגמגם, או שמתמודד עם מחלת הסרטן. רשימת הדוגמאות הייתה יכולה להיות מאוד ארוכה.

בעוד כשבועיים כל העולם וגם אנחנו נציין את העשור לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות לאנשים עם מוגבלויות (CRPD). מדינת ישראל תרמה רבות לקידום וניסוח האמנה וכמובן היא חתומה עליה מ-2007 גם אושררה ע"י הממשלה ב-2012. מטרתה, כמו כל אמנה, להגדיר, להסביר ולעגן את המעמד הייחודי של האנשים עם מוגבלויות, זכויותיהם וחובות המדינה כלפיהם.

כמו במקרים רבים אחרים, ניתן לומר שהמדינה בחרה להתמקד ולקדם רק את הסעיפים המסוימים של האמנה כמו עניין הנגישות, וזנחה תחומים רבים נוספים. אגב, בעניין הזכויות לאנשים עם מוגבלויות, אנחנו היינו אור לגויים כי חוק השוויון לאנשים עם מוגבלות נחקק כמה שנים לפני האמנה בשנת 1998. החוק קובע שבן אדם עם מוגבלות הוא "אדם עם לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית, אשר בשלה מוגבל תפקודו באופן מהותי בתחום אחד או יותר מתחומי החיים העיקריים", אבל הבעיה היא, שעד היום חלק גדול מהתקנות הנלוות לחוק זה, או שלא נתקנו או לא אושרו ולכן הרבה פעמים עצם קיומו זה אות מתה.

קבוצת המיעוט הגדולה בחברה

ד"ר עירית קינן, מהמרכז ללימודים אקדמיים מביאה את העובדות המספריות: נכון להיום במדינת ישראל חיים כ-880 אלף אנשים שמגדירים את עצמם כאנשים עם מוגבלות אחת או יותר כזו או אחרת. מתוכם כ-235,000 מוכרים על ידי הביטוח הלאומי כבעלי נכות 100% אי-כושר השתכרות והם מהווים 4.7% מהאוכלוסייה, ל-91% מהם הנכות מוגדרת כצמיתה. במילים אחרות, רוב מקבלי קצבת נכות חיים מקצבאות ויחיו מקצבאות כל ימי חייהם.

קצב הגידול השנתי של אוכלוסיית אנשים עם מוגבלות הוא 2.7% לעומת קצב הגידול של האוכלוסייה הכללית שהוא 1.9%. אם נוסיף לזה גם בני המשפחה לפחות מדרגת הקרבה הראשונה, אז מדובר להערכתי הגסה במספר שנע בין בין מיליון ל-2.5 מיליון אנשים שחיים וחווים מדי יום ביומו את המוגבלות שלהם או של קרוביהם.

למעשה ניתן לומר שאנשים עם מוגבלות מוכרים כקבוצת המיעוט הגדולה ביותר בחברה. יש לזכור ש-80% מאנשים בעלי נכות קשה, הם אנשים עם נכות נרכשת ולא מולדת. כלומר, שלצערנו כל אחד מאיתנו עלול מתישהו להפוך לנכה קשה.

בעשורים האחרונים גם בחברה הכללית וגם בקרב אנשי המקצוע, השתנתה לחלוטין הגישה למוגבלות. אם קודם היה מדובר על גישת החסד והרחמים במקרה הטוב, או הפרדה והדרה מהקהילה וראיית המוגבלות כדבר שלילי במקרה פחות טוב, אז היום מדובר במדיניות ההכלה, קידום שוויון ומניעת הפליה, שילוב והשתתפות פעילה של אנשים עם מוגבלות בחברה, קידום הנגישות ויישום העיקרון שנכרת ע"י האנשים עם מוגבלות עצמם " שום דבר עלינו בלעדינו".

לפני כשנה וחצי במקומון של עיר יבנה התפרסמה כתבה בעלת הכותרת "התייאשתי, תנו לי למות". הכתבה סיפרה על אישה בשם שלומית, שניסתה שוב להתאבד כי אין לה כסף לחיות בהיותה נכה שנקלעה למצב קשה מחמת שקצבת הנכות המירבית שהיא זכאית לה, אינה מאפשרת לה להתקיים. לצערנו, זו דוגמא אחת מני רבות.

למה נועדה קצבת הנכות?

היא נועדה להיות קצבת קיום ותחליף להכנסה לבן אדם שאינו מסוגל להשתכר ומשמשת למימוש מספר זכויות: הזכות לביטחון תזונתי, הזכות לדיור, הזכות לבריאות ורפואה, הזכות להשתמש בשירותים פיננסיים, הזכות לנגישות ותחבורה, ובכלל כל זה מצטמצם למושג אחד: "כבוד האדם". ברור, שבמקרים רבים לבן אדם עם מוגבלות יש הרבה יותר הוצאות מאשר לבן אדם בריא שכרוכות למוגבלותו והשפעתה על חייו.

איך בשנת 2016 כנסת ישראל והממשלה מתרגמים את כבוד האדם לכסף? גובה קצבת הנכות המירבית לה זכאי בן אדם עם מוגבלות לאחר שעבר שבעה מדורי גיהנום של הועדות הרפואיות והוכר ככזה ע"י המוסד לביטוח לאומי, הוא 2,342 שקלים בחודש בלבד. נכון להיום 48.5% מוגבה של שכר המינימום במשק. במילים אחרות, מבחינת חברי הכנסת והשרים, בן אדם נכה הוא לא בן אדם, אלא רק חצי בן אדם.

גם בין כלל קצבאות הנכות הקיימות בארץ, קצבת נכות כללית היא הקצבה הנמוכה ביותר וזאת לעומת קצבת נכות של נפגעי העבודה, קצבת נכות של נכי צה"ל וקצבת נכות של נפגעי פעולות איבה. הקצבה גם נשחקה עם השנים, כאשר לא עודכנה משנת 2000. בהשוואה שנעשתה ע"י מרכז אדווה, בין הערך הריאלי של קצבת הנכות הכללית, שכר המינימום, השכר החיציוני של השכירים ומדד המחירים לצרכן, מגלה שקצבת הנכות הכללית עלתה בלא יותר מ-4%, שכר מינימום ב9% , השכר החיציוני של השכירי ב-18% ומדד המחירים לצרכן- ב-33%.

לא פלא ש-70% מאנשים עם מוגבלות חמורה ויתרו על תחביב ופעילות פנאי, 74% קניית בגדים, 58% אירוח אנשים, 32% ארוחה חמה ו-39% על אוכל.

חרף המאמצים שנעשו בשנים האחרונות, רק כ-20% מהאנשים עם מוגבלות מועסקים, וגם אלא שמועסקים, מועסקים במקרים רבים במשרות חלקיות ול-45% מהמועסקים שכר פחות מ-4,000 שקל.

אם בחברה כללית מועסקים 72% מהאנשים, אז בין האנשים עם מוגבלות כלשהי, מועסקים רק 51% ובקרב האנשים עם מוגבלות חמורה- רק 35%. לא כל האנשים עם מוגבלות מסוגלים לעבוד, אבל גם אלה שכן ומעוניינים להשתלב בשוק העבודה, נתקלים בקשיים רבים, הנובעים קודם כל מדעות קדומות וחוסר רצון של מעסיקים לקבלם, למרות כלי הסיוע של המטה לשילוב אנשים עם מובלות בעבודה במשרד הכלכלה . לפי נתוני משרד הכלכלה, הפסד התוצר השנתי למשק מתת-תעסוקה של אנשים עם מוגבלות מוערך בכ5 מיליארד שקל בשנה, הסכום הזה שווה ערך לעלות המבצע "צוק איתן" לפני כשנתיים וחצי.

המצב העגום של האנשים עם מוגבלות קשה זה לא גזירת גורל, זו מדיניות, זה סדר עדיפויות שהמחוקק והממשלות בחרו. רק לאחרונה התוודינו לעודפי תקציב של יותר מ-20 מיליארד שקל כתוצאה מאי-ניצול תקציב בשנים האחרונות ושלא נדבר על עודפי גביית המיסים. זה לא שאין כסף. הממשלה בחרה להרעיב את אזרחיה המוגבלים, קודם כל משום שאין להם כוח שמאיים עליה להבדיל מקבוצות הלחץ האחרות. שר האוצר "החברתי" זרק לנכים עצם קטנה בדמות התוספת של 300 מיליון שקלים לתקציב קצבאות הנכות. לבן אדם מן הרחוב הסכום נראה גדול, אבל אם מחלקים אותו בין 235,000 הנכים הקשים, כ"א מהם עשוי לקבל תוספת זעומה של כ-78 שקל לקצבה. לעג לרש והרי שר האוצר הוא חברתי, כבר אמרנו.

מה עשוי לשפר את מצב האנשים עם מוגבלות?

לאנשים שאינם לעבוד, שמהווים את רוב הנכים הקשים, המדינה חייבת להעלות את קצבת הנכות לגובה של שכר המינימום. הרי המדינה בעצמה קבעה ששכר המינימום, זה סכום המינימאלי שבן אדם יכול להתקיים בו, לכן אין שום סיבה, שבן אדם עם מוגבלות שהוצאותיו כאמור ברוב המקרים גבוהות יותר, יקב ולו שקל אחד פחות מזה. ממשלת ישראל חייבת לחדול ממדיניות ההרעבה והעינויים כלפי אוכלוסיית האנשים עם מוגבלות. המדיניות הנוכחית ניתן להגדיר במילה אחת - GENOCIDE.

לאנשים שמסוגלים ומעוניינים לעבוד צריך לתת את כל הכלים והאפשרויות למימוש זכותם זו. הפתרון הנוסף שהוא החשוב ביותר, הוא קביעת קריטריונים לסל לקיום בכבוד לכלל האוכלוסייה בדומה לרוב המדינות של OECD, כך שלאחר קביעתו, הממשלה לא תוכל להתחמק מחובותיה הערכיות ומשפטיות כלפי האנשים עם מוגבלויות.

הכותב הוא פעיל זכויות אדם לאנשים עם מוגבלויות וחבר בוועד המנהל של העמותה "נכה לא חצי בן אדם", הפועלת בתחום זכויות האדם ורווחת האנשים עם מוגבלויות וחרטה על דגלה העלאת קצבת נכות הכללית לגבוה שכר המינימום במשק וסבורה כי זכותו של כל אדם שאיבד את יכולתו להשתכר, היא להתקיים בכבוד. הוא נטל חלק בכנס "הביטחון כסוגיה אזרחית", שהתקיים במרכז ללימודים אקדמיים (מל"א) באור יהודה בארגונה של ד"ר עירית קינן