איך ישפיעו גירושי ההורים על הזוגיות שלכם
עד לפני עשור או שניים גירושי הורים נחשבו לסטיגמה, ומשפחה כזאת כונתה לא פעם "משפחה הרוסה". אך האם המצב הזה רלוונטי לימינו והאם צעירים שהוריהם התגרשו אכן עתידים לחוות בעיות במערכות היחסים שלהם? לא בטוח בכלל
האם בני זוג שהורי אחד מהם (או שניהם) גרושים, נמצאים בסיכון לחוות יותר קשיים בחייהם הזוגיים מבני זוג שהוריהם נשואים? בעניין קריטי זה, החוקרים והמטפלים הזוגיים עדיין חלוקים. עד לפני עשור או שניים, וגם כיום בחלק מהפרסומים בנושא, הדעה הרווחת היתה פסימית, ולפיה בני זוג שגדלו במשפחה גרושה יירתעו מלהיכנס לזוגיות בבגרותם, כיון שהם חוו טראומה של פירוד הוריהם, ועל כן הם תופסים את הקשר הזוגי כקשר לא יציב שעלול להתפרק.
כדי להבין את הרקע להנחות האלה חשוב לזכור שגירושי הורים נחשבו בעבר לסטיגמה, ומשפחה כזו כונתה פעם ''משפחה הרוסה''. המתגרשים קיבלו מסרים ממשפחתם וממערכת החינוך שהם מסכנים את עתיד ילדיהם, אפילו ''הורסים להם את החיים''. מחקרים הראו שילדים להורים גרושים מגיעים להישגים לימודיים נמוכים יותר, שהם מעורבים יותר מילדים ממשפחות שלמות באלימות, ושחלק מהם אפילו מגיע לבתי סוהר.
לפני כעשרים שנה יצא לאור ספרה של ג'ודית וולרשטיין על ההשפעה ארוכת הטווח של הגירושים על ילדי הזוג המתגרש, ומסקנותיה של החוקרת היו פסימיות. לטענתה, ההשפעות השליליות של גירושי ההורים אינן זמניות, והן מלוות כצל את הילדים גם כשהם כבר בוגרים. מבקרי המחקר טענו מנגד שהמדגם שעליו התבססה החוקרת היה קטן ולא מייצג, מכיוון שהוא כלל רק 60 משפחות. אחוז גבוה מהמשפחות האלה, אגב, סבלו מהפרעות נפשיות חמורות שנעו סביב דיכאון והתמכרויות שונות.
לעומת זאת, החוקרת קונסטאנס אהרונס טוענת שמחקריה ארוכי השנים מראים שהרוב המכריע של הילדים שהוריהם התגרשו מתמודדים בצורה בריאה עם המצב. היא עקבה אחרי משפחות בתהליכי פרידה וגירושין, וראיינה 173 מהבוגרים שהוריהם התגרשו כ-20 שנה לפני הראיון. הראיונות הללו אוששו את טענתה הקודמת שאוכלוסיה זו אינה נמצאת בסיכון גבוה יותר מאלה שגדלו בבית עם הורים נשואים. בספרה "אנחנו עדיין משפחה" היא טוענת ש''גירושים אינם הורסים משפחות''. הרוב המכריע של הבוגרים האלה (גילאי 21-47) סיפרו שיחסיהם עם הוריהם טובים, שההחלטה להתגרש היתה נכונה ושהיא שיפרה את חייהם של רוב ההורים. רק מיעוט קטן טענו את ההפך.
הגורמים המבדילים בין אלו שהתמודדו בהצלחה עם השינויים המשפחתיים לאלו שנושאים איתם צלקות גם שנים רבות אחרי הפירוד היו תלויים בגורמים כמו הדרך שבה סיפרו ההורים לילדיהם על הפירוד, טיב ההורות שחוו הילדים לפני הפירוד ובמהלכו, היחסים בין ההורים הגרושים לאורך השנים אחרי הפירוד, הקשר עם ההורה הלא-משמורן וההכנה שקיבלו לקראת נישואים שניים של הוריהם.
בעוד שבטווח הקצר הראו רוב הילדים סימני מצוקה שהתבטאו במגוון של סימפטומים, וביניהם: בכי, כעס, ירידה בלימודים, בעיות התנהגות במסגרת החינוכית ועוד, תוך שנתיים חזרו רובם הגדול להתנהגות ולהתנהלות הרגילה שלהם.
גם בישראל התקיים מחקר בשאלות האלה, והוא סוכם בספרה של ד''ר דורית אלדר-אבידן "בשם הילדים". הספר מסכם את עבודת הדוקטורט שלה בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית (2003) שבמסגרתה ראיינה 23 צעירים בני 20 פלוס, כולם ילדים להורים גרושים. אחת המסקנות שלו היא שבחלק ניכר מהמקרים, ילדים להורים גרושים הופכים דווקא לחזקים ומפותחים יותר מבחינת האינטליגנציה הרגשית שלהם. יש בהם שמפתחים גם חוסן נפשי, שספק אם היה מתפתח אצלם לו היו הוריהם נשארים נשואים.
גם החוקרת הישראלית, כמו זו האמריקנית, מייחסת את הצלחתם של הילדים להתמודד היטב עם גירושי הוריהם לטיב ההורות שחוו, ליחסים בין ההורים המתגרשים לאחר הפירוד, ולקשר הרציף והעקבי של ההורה הלא-משמורן עם הילדים. ככל שרמת הקונפליקט בין ההורים היתה נמוכה יותר, כך היטיבו ילדיהם להתגבר על משבר הגירושים. וזה כנראה, הדבר הכי חשוב שעל כולנו לקחת מהמחקרים הללו.
יהודה איילון הוא פסיכולוג, מאמן ומטפל זוגי.
