שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    התרבות שלנו עדיין מפחדת מהמחזור הנשי
    "ימי הווסת הם ימים של חיבור עמוק פנימה. כל מה שטיאטאתי במשך החודש חוזר אליי יומיים לפני. אלו הם ימים של מפגש בלתי אמצעי עם האמת, ימים של ירידה לתהומות. ימים חשובים שהתרבות שלנו לא נותנת להם מספיק מקום". נועה בנוש פגשה את מיכל ליבדינסקי וסמדר מילר, מנחות תוכנית הרדיו "עפות", לשיחה פתוחה על נשיות, מין ומחזור. לא לנשים בלבד

     

    מיכל וסמדר מתוך התוכנית: "עפות"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    איך הייתן מגדירות את עצמכן לו נדרשתן לעשות זאת בכמה מילים בלבד? מרביתנו בוחרות לציין את הסטטוס המשפחתי והעיסוק המקצועי שלנו, אבל מיכל ליבדינסקי שמגדירה את עצמה כ"אישה שמשתדלת להיות חופשייה", וסמדר מילר שנושאת בגאווה את התואר "מכשפת אור", רחוקות מלהיות סטנדרטיות. בתוכנית הרדיו המשותפת שלהן ברדיו "מהות החיים", הן דנות בנושאים נשיים שלרוב מושתקים ונותרים מחוץ לקונצנזוס, ומבטאות דעות שנשים רבות אינן מרשות לעצמן לבטא בקול.

     

    התוכנית שלהן, "עפות", קרויה כך משום שכל שבוע הן עפות חופשי על נושא אחר, אבל גם "עפות על מטאטא", לדבריהן. "הזיהוי כמכשפות מנקה את רצח האופי שעשו לנו לאורך כל ההיסטוריה", הן אומרות. "מה שקוראים לו 'ציד מכשפות' הוא שואת נשים, כמו שהיתה שואה של יהודים וצוענים. פשוט הרגו נשים על ימין ועל שמאל במוות נוראי. נשים מיניות, עוצמתיות, חזקות ומשוחררות. כוהנות, מנהיגות, מרפאות, מיילדות, יועצות, מספרות סיפורים. כל הנשים שהיו מאד חיוניות בקהילה. שרפו את כל מי שהעזה להרים ראש".

    משתדלת להיות חופשייה. מיכל ליבדינסקי  (צילום: נעה זני)
    משתדלת להיות חופשייה. מיכל ליבדינסקי (צילום: נעה זני)
     

    מיכל (44) ידועה בזכות העבודה שלה עם בן זוגה, השחקן שי אביבי, כשהשניים חושפים את חיי הנישואין שלהם לעיני כל וללא בושה, דרך טקסטים שהם כותבים, מופע זוגי וסדנה שהם מעבירים על זוגיות. סמדר (39) היא מורה לזוגיות, מיניות והגשמה, ומלווה אנשים שרוצים לממש את השליחות שלהם, במילותיה. נפגשתי איתן לשיחת נשים כנה, מרתקת ולא שגרתית, ויחד עפנו על זוגיות, אמהות, מימוש עצמי, סיפוק מיני, מחזור חודשי ואפילו ציצים.

     

    איך נוצר החיבור בין שתיכן?

    סמדר: "במשך שנתיים הסתובבנו באותם פסטיבלים. באחד מהם מצאנו את עצמנו בעירום במים, עם עיני הלב שלנו צפות ומביטות זו בזו, והיתה לנו שיחת פטמות. איכשהו במים כל סוגית הגרביטציה פשוט נעלמת. אנחנו צריכות ללכת באקווריומים כאלה".

     

    עיני הלב?

    "ציצים. כתבתי ספר בשם 'עיני הלב: איך למדתי לאהוב את הציצים שלי', כי לרוב הנשים ציצי זה סוג של מועקה. עסקתי בשאלה למה יש לנו ציצים ובמסע האישי-קולקטיבי שלי, שהתחיל בסכסוך קשה. העניין הוא שבעצם לא ידוע למה יש לנו ציצים. אישה היא היונקת היחידה בטבע שיש לה ציצים כשהיא לא בתקופת הנקה. רק לנו יש כל הזמן את ההפקה הזאת, לפעמים הפקה מרובת משתתפים ונכבדת".

     

    מיכל: "כשהתחלנו לדבר גילינו שאנחנו באות מאותו מקום, למרות שחוויות החיים שלנו שונות מעצם זה שאני נשואה כבר 19 שנה והיא גרושה. אך החיבור שלנו לצורך התוכנית היה טבעי. לתוכנית אנחנו מגיעות ממקום מאד אישי ומשתפות את המסע שלנו, וגם מביאות שיחה קשובה - כלומר מודעת ומלאת אמת על שיח נשי שאינו מדובר. כמו למשל על המקומות הפחות נוצצים באמהות, המקומות המרוטים".

     

    סמדר: "בחרנו להביא לתוכנית בעיקר את הקושי, כי נשים לא מדברות על המקום שנשבר להן מלהיות אמהות. לא נהוג להגיד 'אין לי כוח להיות אמא יותר', למרות שלכל אמא יש את הרגע שהיא חושבת את זה. ולא רק שלא נהוג לדבר על המקומות האפלים של האמהות, אלא שאם חשים אותם, את בהלם שאת חושבת את זה, ואת מסתובבת עם אשמה מטורפת".

    נשים לא מעזות לספר שנמאס להן מהאמהות. סמדר מילר (צילום: יפעת יוגב)
    נשים לא מעזות לספר שנמאס להן מהאמהות. סמדר מילר(צילום: יפעת יוגב)
     

    מיכל: "אנחנו מביאות את הנושא של לשים את עצמך בראש סדרי העדיפויות, למרות שהרבה בנות התעצבנו עליי כשהן שמעו את זה ואמרו שזה לא ראוי. זה לא נוח לסביבה שמישהו רוצה לממש את עצמו ולא לממש משפחה, שהוא לא שם את הילדים למעלה ואז את הבעל. מפריע להן שאני שמה את עצמי בראש הרשימה ולאט לאט את כל השאר. זה נתפס כנרקיסיסטי, אבל זה הסדר החדש והנכון. אני עדיין רואה את הסביבה, אבל בסדר העדיפויות אני לא שמה את עצמי בסוף. אני דואגת שארגיש טוב עם עצמי ואז דואגת גם לשאר".

     

    אלו נושאים נשיים נוספים מודרים מהשיח?

    סמדר: "מראים בסרטים אנשים משפריצים דם מכל כיוון ובכל צורה אפשרית, אבל דם המחזור הוא לא בר ייצוג. אפילו בפרסומות לתחבושות הוא מיוצג כג'ל סטרילי וכחול. אין לזה ייצוג כי יש המון פחד ולא סתם, כי הימים האלה הם ימים מלאי עוצמה. במשך אלפי שנים נעשה מאמץ לנתק את החיבור בין אישה ועוצמה ולזרוע בנו פחד מהחיבור הזה".

     

    "אבל האמת היא שאלו הם ימים של חיבור עמוק פנימה, לתוכי. כל מה שטיאטאתי ועיגלתי במשך החודש בא לי לפרצוף יומיים לפני. אלו הם ימים של מפגש בלתי אמצעי עם האמת, ימים של ירידה לתהומות. התרבות שלנו אוהבת אור, מהר, קדימה והחוצה, והימים של הדם מזמינים אותנו להיכנס לאט ועמוק פנימה. התרבות שלנו לא נותנת לזה מקום כי היא מפחדת מהרגע של השקט. אנחנו רק מציפים עצמנו בגירויים כדי לא להיות דקה פנימה עם מה שמתרחש בתוכנו עכשיו".

     

    מיכל: "מחזור זה בעצם הזמן שנשים הכי מחוברות ליקום, לאלוהות ולבריאה".

     

    נראה לי שרוב הנשים רואות את הוסת פחות כחיבור לאלוהות ולבריאה ויותר כחיבור לכאב ולסבל.

    סמדר: "יש כאב וסבל כי אנחנו מתנגדות לתנועה הטבעית שלנו. אם בימים האלה הייתי עושה הפסקה, מורידה הילוך, נכנסת מתחת לפוך כמו שבא לי, מנתקת את הטלפון או מנתצת אותו כמו שבא לי, לוקחת פסק זמן מבן הזוג כי אני אלרגית אליו עכשיו כמו שבא לי, ולא בהתנגדות למי שאני, הייתי מחכה לימים האלה".

     

    "אנחנו בסבל כי אנחנו בהכחשה, בנתק ובהתנגדות לטבע, ולהתנגד לטבע זה תמיד רעיון מחורבן, לנו ולסביבתנו. ותעיד הסביבה שלא נעים להיות בחברתנו, כי אנחנו לא אמורות להיות בחברה. אולי בחברת נשים שיושבות ביחד על איזו כרית ושרות".

     

    מיכל: "פעם היתה את תרבות האוהל האדום. כל הנשים היו מקבלות מחזור יחד כי הן חיו בשבט, והן היו יושבות יחד שלושה ימים ולא מתפקדות, לא מטפלות בילדים. וזה השתלם לכולם, וזה בעיקר סנכרן את כל הבית. אם נשים יעשו את מה שהן אמורות לעשות במחזור, זה יביא בהמשך טוב לכל כדור הארץ".

    מיכל וסמדר. הכירו בפסטיבל רוחני (צילום: סלפי)
    מיכל וסמדר. הכירו בפסטיבל רוחני(צילום: סלפי)
     

    בתוכנית שלכן אתן עוסקות המון בזוגיות. מאיזה מקום זה מגיע?

    סמדר: "העיסוק בזוגיות הגיע אלי מהפן האישי, מתוך מקום של אכזבה וקושי. בתקופה שבין גיל עשרים לשלושים היה לי קשה למצוא זוגיות, וגם הקשר עם אבי בנותיי לא החזיק מעמד הרבה זמן. הרגשתי שאני נופלת שוב ושוב באותם בורות, וזה שלח אותי להתבוננות פנימה על מערכת האמונות שלי על גברים ועל אילו התניות אני מביאה מהבית לתוך הקשר הזוגי. ביקשתי ישועה - אני לא יודעת מה לעשות עכשיו, תעזרו לי! ואז הגיעו אליי תובנות, והבנתי שאנחנו יוצרים זוגיות כשכל אחד נזכר ובונה לעצמו מרכז יציב".

     

    "רוב האנשים לא מבינים למה הכלי של הזוגיות מיועד. הם חושבים שזוגיות זה מה שיסגור להם את הפינה של הבדידות ויעשה אותם מאושרים", היא מוסיפה. "הם משתמשים בכלי הזה לא נכון, כמו לשלוח פקס דרך פיל, וזה לא יעבוד כי זה לא מיועד לזה. כיום אני בזוגיות מהממת כבר כמעט שנה, אבל מתגעגעת לפעמים לרווקות. הסוד הוא ליהנות מהמרכז שלי אבל ביחד".

     

    מיכל: "כולנו מתגעגעים לרווקות. אני ושי כבר כמעט 19 שנה ביחד, מגיל 25. בגיל 38 קמתי בוקר אחד ותהיתי איפה אני. נזכרתי שאני מתגעגעת, ויצאתי למסע להחזיר אותי לעצמי. הפסקתי להתעלם מהמצוקה שלי והפסקתי להגיד לעצמי שאני חוצפנית וטועה, כי איך זה שאני בדיכאון למרות שיש לי בעל מקסים, שני ילדים ועבודה שאני אוהבת. אז נפרדנו למשך שלושה חודשים".

     

    "השינוי שלי קרה ביני לביני, אבל השפיע על כולם – על בן הזוג והילדים כמובן, אבל גם החברות, כי כולם חיים בסוג של נכות שהתרגלו אליה. הם אומרים שככה זה הזוגיות וככה זה החיים, אך ברגע שמישהי מודיעה שהיא רוצה יותר, זה מחייב אותך להישיר עיניים לאמת שלך: האם את מאושרת בחיים שלך ומרגישה ממומשת ומוגשמת? האם את מסופקת? האם את מסופקת מינית? מדובר בשאלות שהרבה נשים לא שואלות את עצמן ולא את חברותיהן. לפעמים בא לי לתפוס נשים ברחוב ולשאול אותן: 'את מסופקת מינית?'".

     

    ואת עצמך מסופקת מינית?

    "אני בתהליך להיות מסופקת מינית. אני בדרך לשם, רבע למסופקת. אבל אני חייבת להודות שהמצב מאד השתפר אצלי. בתחילת היחסים בינינו הכל היה קל, היו אש ותשוקה. אבל אם אני מסתכלת אחורה על המיניות שהיתה לי, זה חושך מצרים מבחינתי. לא הייתי שם, לא הייתי מחוברת לעצמי. כיום, ככל שאני יותר דואגת לעצמי ויותר מאמינה שאני ראויה לטוב, הסיפוק המיני שלי גדל. עוד לא הגעתי לזה, אני יודעת שיש לי עוד, אבל אני במקום יותר טוב ממה שהיה".

     

    סמדר: "אני רוצה להציע דרך חשיבה – שתמיד יש עוד. הרבה אנשים עצרו את ההתפתחות המינית שלהם בעיקר מבורות, כי מקורות הידע שלנו הם סרטים אמריקאים ופורנו, כך שזה נשאר בשדה מאד מוגבל שמדבר על ריגושים ושיאים. אבל אם מוותרים על שיאים אפשר לצאת למסע של גילוי והתפתחות שהוא אין סופי. נראה לי שמה שמיכל אומרת זה שהיא התיישבה על מסלול הגדילה, ולכן תמיד יש לנו לאן עוד לצמוח. ברגע שאת במסלול הגדילה כל מיני דברים יכולים להתחיל לקרות".

     

    מיכל: "הרגשתי באיזשהו שלב שהגעתי לתקרה, שאני יודעת בדיוק מה הוא יעשה, מה אני אעשה, איך זה עומד לקרות - וזה שיעמם אותי. הרגשתי שאני רוצה ריגוש חדש, שאני רוצה לצאת החוצה, רוצה גברים אחרים. הרגשתי שאני מחמיצה את כל הדברים המגניבים שבחוץ ומתייבשת עם הגבר הזה, שלא ברור אם הוא מתאים לי, בזמן שאולי יש אחרים שיותר מתאימים. אבל אז נפרדנו ומצאתי את עצמי יושבת לבד בבית ליד תנור ספירלה עלוב, מפצחת גרעינים ולא רוצה בכלל לצאת החוצה".

     

    איזה תהליך עברתם מהפרידה ועד המקום בו אתם נמצאים כיום?

    "החיים יחד צמוד-צמוד יצרו ריחוק בינינו, בעיקר כשהגיעו הילדים, ועם המרחק התחלתי לראות אותו שוב פעם - את הגבר, האישיות, הבן אדם. התחלתי גם להכניס את המרחק לקרבה - את העצמיות, את המרחק שאני יכולה לקחת ואת הספייס לעשות את הדברים שלי. צריך לשים לב למרחק הנכון בין הגבר לאישה, כי האמונה היא שגבר ואישה צריכים לדבר באנחנו, אבל הנכון זה אני. גבר עוצמתי שמחובר לאישה עוצמתית ויחד יש להם זוגיות עוצמתית שיכולה לאפשר יותר דברים לכל אחד ואחת מהם לחוד".

     

    לתוכנית הרדיו של מיכל וסמדר

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "התרבות שלנו עדיין מפחדת מהמחזור הנשי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: נעה זני
    מיכל ליבדינסקי. ציד המכשפות כשואה נשית
    צילום: נעה זני
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים